הצער שיש לאדם בעולם
שאלה:
למדנו בשיעור "תניא" על הצער שיש לאדם בעולם, ושגם הצרות לא מרחיקות את האדם מה' אלא אפילו יכולות לקרב אותו. אני לא מבינה איך מיישבים את הסתירה בין "לפום צערא אגרא" לבין מה שאנו מתפללים: "שלא תביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון"? אם יש שכר על הצער היה שייך לכאורה לבקש להרבות בצער, אך כמובן שזה גם סותר את הרצון הטבעי שלנו.
תשובה:
לאדם יש כמה נתיבים ודרכים להתרומם ולהתעלות. כאשר האדם מבין את ייעודו ומזדהה עמו, הוא מתרומם "עם כיוון הרוח", דהיינו- הנהגתו של הקב"ה לא מתעמתת איתו, לא כנגדו אלא איתו. אך גם כשהאדם לא מבין ולא מזדהה עם תפקידו בעולם- התפקיד מוכרח לבוא לידי ביטויי ואז האדם מתרומם אל ייעודו "נגד כיוון הרוח" וכמובן שזה כואב וקשה. לכן אנו מבקשים מהקב"ה שיסייע לנו ויכוון אותנו אליו בדרך הראשונה, דרך בה אנו מבינים את תפקידינו האמיתי והשלם, דרך בה אין צורך בניסיונות מרים וקשים, וגם אז האדם שנמצא בתוך גשמיות ובתוך גוף נדרש לניסיונות לא פשוטים להשליט את הרוח על הגוף. לגבי השכר- העוה"ז הוא עולם של עמל והשקעה, וברור ששכר העוה"ב מתאים לרמת העמל בעוה"ז. אך אין הכוונה לעמל שנובע מחוסר אחריות שלנו למעשינו שמביא אותנו ליפול בבורות מיותרים – אלא לעמל שהוא חלק אינטגראלי מחיינו כאן בעוה"ז כנשמה בתוך גוף, על עמל מיותר שיכולנו למנוע ע"י זהירות ושיקול דעת עליו אין שכר כלל, ואולי להיפך.