לדון לכף זכות
שאלה:
עד כמה צריך לדון אדם לכף זכות? למשל גנב, אפשר לבדוק ולגלות שהוא גנב כי אין לו כסף והוא נכנס לייאוש, ואנחנו צריכים לרחם עליו... האם יש גבול עד כמה לדון לכף זכות גם בעניין של בחירת בן זוג? לפעמים יוצאים עם אנשים ואותו אדם טוב אך יש לו סימנים של חוסר אחריות, עד כמה צריך לדון אותו ואיך זה ביחס אלינו?
תשובה:
הצורך והחובה לדון לכף זכות אינה עומדת בסתירה לראיית המציאות כהווייתה, ללא נאיביות וטיוח. אדם שאינו מודע למציאות הרוע בעולם אינו אופטימי אלא טיפש. לכן יש להפריד בין ראיית המציאות לבין ניתוח הגורמים והשורשים של אותה מציאות. אנו יודעים שהקב"ה ברא את האדם בצלם האלוקים ולכן אדם הוא טוב וישר מטבעו, ידיעה זו אינה מפחיתה כהוא זה מאחריות האדם למעשיו, ולהיפך – כיוון שהאדם נברא בצלם האלוקים אנו מצפים שיתנהג בהתאם, וכאשר הוא משתמש בכישרונותיו באופן שלילי – חובתנו להוכיחו על כך בחריפות. לימוד זכות הוא ביטוי לראיה רחבה של האישיות כולה – ראיה שנותנת סיכוי לתיקון ומאפשרת הבנה שיתכן מעשה שלילי שנובע ממניעים שאינם בהכרח שלילים לכן את הגנב צריך להעניש (כפי שכמובן מנחה אותנו התורה שללא קשר ללימוד זכות הוא נדרש לשלם כפל) ובו זמנית לתת פתח לשיקומו (עפ"י חז"ל – גנב שאין לו נמכר לעבד כדי שייפגש במציאות חיים נורמאלית אצל אדונו וילמד ממנו כיצד להשתקם. יש לכך גם השלכות הלכתיות בנוגע לשחרורו ולמענק שהוא מקבל מאדונו). לגבי בחירת בן זוג – צריך להבחין באופן ברור בין אבחנה שיפוטית לבדיקת התאמה. אני בתחושה מזה זמן מה שהנקודה שבה עוסקים בדרך כלל בפגישות הוא "למה לפסול" – וזו פשוט זווית לא נכונה. איננו באים להטיל דופי בבחור או לומר שהוא אינו הגון – אלא לבחון את מידת ההתאמה בינינו. לכן- החלטה להפריד אינה ביטוי לפגם אובייקטיבי אלא לחוסר חפץ-לב סובייקטיבי. פגישה איננה בית משפט אלא בדיקת הרמוניה והתאמה – ולכן אין כל קשר בין לימוד זכות לבין הצורך לראות את המציאות ולבחון את התאמה בצורה מפוקחת.