חיפוש

שאלה:

למה ה' שם אותנו בתוך גוף, והרי אנו מורכבים גם מנשמה שהיא רוחנית? למה יש בינינו לבין ה' כ"כ הרבה מחיצות? למה ה' לא נותן לנו את האפשרות להתנתק מהגוף הזה לפחות לקצת זמן, לרגע כדי שנרגיש מה זה לאהוב את ה' ולעבוד אותו בלי מגבלות, שנוכל להתקרב אליו כמה שיותר? האם כשאני מרגישה שמתוך עצבות אני מגיעה לה' זה לא בסדר? למה אי אפשר להגיע לה' בלי אמצעים כלשהם, שזה יהיה טבעי לנו? ואיך, לעומת זה, יש אנשים שלא רוצים לצאת לרגע מעצמם?

הרב רונן טמיר

תשובה:

התרגשתי לקרוא את מכתבך והתפעלתי מהכנות והאמתיות שבו. אשרייך שאלו הנושאים שמעסיקים אותך. אכן הנשמה מתוסכלת ממצבה בעוה"ז, בו היא כלואה בתוך הגוף החוסם אותה מלהתחבר למקורה תחת כסא הכבוד באופן מוחלט. כדאי לעיין במדרש תנחומא נפלא בתחילת פר' פקודי. שם מתואר המהלך שעוברת הנשמה מתחת כסא הכבוד, אל העוה"ז ובחזרה לאחר 120. אך הקב"ה לא מתאכזר ללא תכלית ולא סתם גזר על הנשמה האינסופית להשתחל לתוך מציאות סופית. הקב"ה מעוניין להרים את העוה"ז המוגבל אל מדרגת האינסוף, ולגלות את שכינתו כאן ברובד התחתון של המציאות הגשמית, לשם כך נברא בעולם עם שלם שזהו כל תפקידו. עם ישראל – תפקידנו הכולל הוא לתקן עולם במלכות שדי. להציף ולהמליך בעולם הגס והשפל שלנו את רבש"ע ומתוך כך לרומם את המציאות כולה אל מדרגתה האמתית האידיאלית. לשם כך העביר הקב"ה תורה לעולם, אור אינסוף שבעזרתו אנו מסוגלים לחשוף את הנשמה שבתוך הגוף בעצמנו ומתוך כך בעולם ובבריאה כולה. בנוסף הקב"ה נתן לנו במתנה זמנים מסוימים בהם קל יותר להגיע לתכליתו - כמו שבתות וימים טובים שבהם אור הנשמה מאיר ביתר קלות ומתגלה יותר. וכיוון שאנו רוצים לעשות מה ה' רוצה – אין אנו מסתפקים באותם רגעי חסד אלא משתדלים ומתפללים לרומם את השגרה אל המדרגה הזו של אין עוד מלבדו. לא מתוך כניעה ליצרים ולגופניות שלנו אלא להיפך מתוך המלכה של החלק הרוחני על החלק הגשמי. זמנים מיוחדים כמו פורים יכולים להיות עבורנו קריאת כיוון ומעין "תצוגת תכלית", אך הקב"ה מצפה מאיתנו שלא נסתפק בכך. אנו נדרשים לחדד את ההבדל העצום בין העיקר לטפל שבמציאות – בין הנשמה לגוף ומתוך כך להאיר את הגוף באור הנשמה. יהי רצון שנזכה בקרוב לגילוי שכינתו ית' בתוכנו ומתוך כך להמלכתו המלאה של הרבש"ע עלינו במציאות הכללית והפרטית.