סביב פרשת חיים ולדר

מכתב מהרב רונן לבוגרות סביב פרשת חיים ולדר

הרב רונן טמיר כ"ה טבת תשפ"ב

בוגרות יקרות!

המאורעות הפוקדים אותנו בימים האחרונים- החשדות הקשים כלפי חיים ולדר, שספריו מצויים כמעט בכל בית דתי וחרדי, כאשר בנוסף גם ההחלטה לשים קץ לחייו- מטלטלים וקשים, מזעזעים אותנו, וקל וחומר את ילדינו. פרשיה זו, מצטרפת לצערנו לסיפורים קשים נוספים שטלטלו את כולנו בשנים האחרונות, והדבר שוחק את האמון שלנו בבעלי סמכות ודעה בציבוריות בכלל.

מטבע הדברים, יש נטיה לנבור בעובדות ובשמועות, ולנסות להבין האם ומה בדיוק קרה שם, אל מול הטענות השונות והסותרות. כיון שלא הגיעו לידי שום עדויות או ראיות, וכיון שלכל הדעות לא קיים צורך למנוע נזקים נוספים, כיון שהנידון איננו עמנו עוד, אנסה לשתף במחשבות ותובנות עקרוניות, שעשויות לסייע לנו בהפקת לקחים נכונים- חינוכית ורוחנית.

א. העולם הוא טוב ביסודו

במצב טראומה, הנטיה הטבעית היא להכליל ולראות את המציאות כולה בצבעים קודרים. עלינו לזכור, ולשדר גם לילדים, שהעולם בכללו הוא עולם טוב. רוב מוחלט של האנשים, גברים ונשים, רבנים ואנשי מעשה- הם אנשים טובים שמתאמצים לעשות טוב ואף מצליחים במקרים רבים. חשוב מאד להעמיק את האמון בעולם ובסביבה, הדבר אינו נובע מתמימות ונאיביות אלא מהתבוננות אמיתית ועמוקה בטוב היסודי שברא אדון העולם- "דרך הטוב להיטיב".  עין רעה על המציאות משמעותה עין רעה חלילה על מחולל המציאות- רבש"ע. כך כותב הרב (עין אי"ה ברכות ב', עמ' 371): "נפש צדיק הזכה המוכנת לעשות טוב, תשקיף על ההשגחה האלוקית בעין טובה, כי מנפשו יחזה שרצונו רק להיטיב. ומנין נמצא בנפשו הכשרון הזה, אם לא מאור העליון הטוב והמטיב. על כן יהיה בטוח כי הכל נעשה לטוב, והרעות המתרגשות בעולם- יש להם אחרית טובה, וממילא ישמח בחייו ויהיה עובד ד' באמת, ולבו טוב על הבריות. והנפש הרעה, שלא תוכל לצייר כי אם רק רע, תשקיף גם כן על העולם בעין רעה, ותתייאש מכל צדדי החיים שתוכל לדון אותם לרעות, ולהקטין את הטובות בקטנות ערך. וניתנה הבחירה הזאת ביד האדם, כדי שתהיה מקושרת בעקב הנפש הטובה גם כן עריבות החיים ושקיטת הלבבות בעוה"ז. ומטובת העין לגבי ההשגחה העליונה, תבוא גם כן טובת עין אל הבריות באהבה ושלום". אין הכוונה שצריך להתעלם מהרע שקיים בעולם, או להיות שאננים וזחוחים למול הסכנות, אלא ליצור מבט חיובי יסודי על המגמה הכללית הטובה בעולמנו. הטוב הוא העיקר המהותי, והרע אמנם קיים, אך אינו דומיננטי ואינו מנהל את העולם.  

דוקא בדור שלנו, בו אור וחושך משמשים בערבוביה באופן כה חריף- יש לזכור מי כאן בעל הבית ומי האורח.

ב. בחירה חופשית

הקב"ה בחר לשתף אותנו, בני האדם, בתיקון העולם ובהוצאת האור הגנוז בו אל הפועל, ולכן נתן לאדם בחירה חופשית. זהו צעד הכרוך בסיכון, שהביא במהלך הדורות למעשים נואלים וקשים של כשלים תודעתיים, מוסריים וחברתיים- עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות. כל זה הובא בחשבון מראש, ואעפ"כ בחר הקב"ה להשאיר בידינו את הזכות לבחירה בטוב. מהלך זה מכונה בחז"ל "נסירה"- היפרדות האלוקות הגלויה מן העולם, יצירת "חלל פנוי"- כדי שהאדם יבחר בטוב בבחינת "פנים בפנים". כמובן, זו לא מתנה אלא תפקיד, ואפילו תפקיד קשה ומסוכן. לכן עשה הקב"ה איתנו חסד גדול ונתן לנו "מפת דרכים"- התורה, ומתוכה- ההלכה. בעולם של "חלל פנוי" יש להיצמד להדרכה האלוקית, ללא קיצורי דרך והחלפת המצפן האלוקי בסברות אנושיות- כדי להצליח להגיע אל היעד בדרך סלולה. כאמור, אין בשום שלב תעודת ביטוח לאף אדם- "אל תאמין בעצמך עד יום מותך", אך בוודאי שיש להאמין בטוב הצפון בי, שייצא אל הפועל על פי הדרכת התורה וההלכה.

בעניין זה- קיצורי דרך הם סכנה אמיתית, ועל כך לימדונו חז"ל : "זכה- נעשית לו סם חיים, לא זכה- נעשית לו סם המוות", זכה- מלשון זיכוך. כאשר האדם מזכך את הכלים שלו- התורה תיטיב עמו. אין שום מקום לקיצורי דרך. רק מתוך חיבור לדבר ה', יכול האדם לכלכל צעדיו בעולם בביטחון ויציבות.

* למעשה: ראוי להקפיד מאוד מאוד לקבוע סדר יום בלימוד הלכה מעשית. מה טוב ומה נעים ללמוד כמנהג ישראל 2 הלכות ביום בסיום התפילה, לימוד שמוריד את האורות העליונים של התפילה למציאות החיים הפשוטה, המעשית. "כל השונה הלכות בכל יום הרי זה בן העולם הבא, שנאמר: הליכות עולם לו. אל תקרי הליכות אלא הלכות".

ג. אין אפוטרופוס לעריות

יצר החיים, אותו טבע הקב"ה בעולם, הוא יצר חזק ועוצמתי. בזכות היצר החזק הזה- נולדים דורות חדשים בעולם. עם זאת, כמו כל כח- הוא צריך שמירה וניתוב קפדניים. לצערנו אנו שרויים בתרבות של מתירנות ופריצות, בה יש לגיטימציה לפרוץ את הגדרים ולהיות מנוהל על ידי הביטויים הנמוכים של הכח הזה- תאוות ותשוקות. אין הכוונה בדברינו "להכיל" ולהבין פשעים ופגיעות, אלא לתאר אטמוספרה חברתית וציבורית, בה השיח הוא של הליכה אחר גירויים ונתינת דרור לחיי הפקר בתחום זה.

אף אחד אינו מחזיק בתעודת ביטוח בהקשר זה, ולכן יש לשמור מכל משמר על גדרי ההלכה והדרכות חז"ל, כדי לא להגיע לנסיון ולא לבזיון. "חכם- עיניו בראשו". יש לחנך את עצמנו ואת ילדינו לסדר יום בו הרצונות הגבוהים מנחים אותנו, ולא התשוקות הנמוכות. כך נדאג לערוגות המצמיחות הנהגות ראויות- ציבורית ואישית. כבר שלמה המלך אמר בדעתו, כך על פי חז"ל, "אני ארבה ולא אסור"- והגיע לכך שנשיו הטו את לבבו. בעניין זה, מה טוב לאמץ את הפסוק: "אשרי אדם מפחד תמיד, ומקשה לבו- יפול ברעה".

ד. כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו- חכמתו מתקיימת"

דוד המלך לימד אותנו: "ראשית חכמה יראת ה'". הבסיס לחכמה וללימוד הוא יראת שמיים ויראת חטא. הרב קוק מסביר שלימוד אמונה שכלי ללא מוסר יוצר אור מקיף ללא אור פנימי- אורות גדולים אך חיצוניים לאדם, כשם שלימוד מוסר ללא אמונה הוא אור פנימי ללא אור מקיף- התחפרות בתוך עצמי, מודעות עצמית ללא כיוון וללא אופק. יראת ה' משמעותה- האדם נפגש עם ריבונו של עולם דרך הלימוד, הקב"ה נוכח בכל אורחות חייו- "שיוותי ה' לנגדי תמיד". מתוך כך כל מילה בתורה זוכה למשקל ולמשמעות אינסופית.

חכמה ללא יראת שמיים היא אנושית, מוגבלת ובסופו של דבר- מזוייפת.

הביטוי המעשי ליראת שמיים היא יראת חטא, החשש לפספס בפרטים הקטנים. כשאנו מזהים זלזול בפרטים אצלנו או אצל אחרים- צריכה להידלק נורה אדומה ביחס לחכמה. ביטוי שגור- ונכון במקרה דנן, אומר: "אלוקים נמצא בפרטים הקטנים". האמונה בגודל מתבטאת בקוטן. האכפתיות שלנו לעולם עליון מופיעה בזהירות ודקדוק בפרטי הלכה. אם אנו מזהים זלזול, ולו קל שבקלים, בפרטים הלכתיים קטנים- אות הוא על זיוף בשורשים האמוניים הגדולים.

* למעשה: ראוי לקבוע לימוד מוסר יומיומי שמחבר את הערכים אל החיים, שמעצים ומחדד את המחויבות להתאים את אישיותנו ואורחות חיינו בפועל לאורות הגדולים שבתודעה.

ה. "וישמן ישורון ויבעט"

אחת הסכנות הגדולות ביותר מבחינה רוחנית היא הכבוד ושיכרון הכוח. "הקנאה, התאוה והכבוד- מוציאין את האדם מן העולם". העוצמה, השליטה על גורלם של אחרים, הפרסום וההילה המתלווה אליו- עלולים להשחית גם אדם שהוא טוב מצד עצמו.

ר' נחמן כותב בליקוטי מוהר"ן: "דע שקשה מאוד להיות מפורסם, כי מה שהוא מפורסם- הוא מזיק לו מאוד" ובמקום אחר כותב: "סכנה גדולה להיות מפורסם ולהנהיג העולם. לא מיבעיא (=לא צריך לומר) כשאינו ראוי כלל, ולובש טלית שאינה שלו. רק אפילו עובדי ה' באמת, גדולי הדור- יש עליהם סכנות נוראות בהנהגת העולם. כי איש פשוט- רחוק מאוד שיעבור על רציחה.. אבל בהנהגת העולם ובחידושין דאורייתא שמחדשין- יכולים לעבור ממש גנוב ונאוף ורצוח בכל פעם, בכל רגע רחמנא ליצלן".

הפרסום, הכבוד והמעמד החברתי, עלול לגרום לאדם להתמכר ל"דעת הקהל" ולשקוע בסבך של שקרים עצמיים. הדרך היחידה להינצל מסכנת "וישמן ישורון ויבעט"- להיות בענווה גדולה ולהכיר שריבונו של עולם הוא הוא הנותן כוח לעשות חיל.

ככל שאדם גדל ומרחיב את השפעתו- במעגל המשפחה, במעגל העבודה ובמעגל הציבורי, בפרט במישור הרוחני- צריך להשגיח היטב היטב שלא לנצל את הכח והסמכות לגבהות לב הגורמת להתעמרות בזולת ולניצול חולשתו. "שיוויתי ה' לנגדי תמיד"- הדגשת הנוכחות האלוקית נותנת פרופורציה נכונה לאדם. יש לעבוד היטב על מידת הענווה ולחדד לעצמנו, לצד הסיפוק מהישגים, גם את הטעון שיפור "כי פשעי אני אדע, וחטאתי נגדי תמיד".

*למעשה: ראוי לערוך מדי יום חשבון נפש מסודר, שימחיש לנו את היותנו צועדים בדרך לטוב, אך עדיין לא מושלמים, וימנע אותנו מזחיחות מיותרת.

ו. "טוב לחסות בה' מבטוח באדם"

תלותיות היא דבר מסוכן והרסני. כל אדם נדרש לדעת את מקומו, לא לפתח תלות באחר ובוודאי לא לעודד תלות אחרים בך. כאשר אנשי כנסת הגדולה מסרו את התורה לדורות הבאים הם ביטאו את המסירה בביטוי "והעמידו תלמידים". השאיפה הנכונה היא שהתלמיד יעמוד על רגליו הוא, ולא יהיה תלותי ברבו. דווקא בדורנו, כאשר התרבות הכללית פוגמת ושוחקת את ההיררכיה ואת היסוד של "עשה לך רב"- צריך להיזהר במשנה זהירות מהקיצוניות השניה, של התבטלות מוחלטת עד כדי אובדן שיקול הדעת העצמי, הן ביחס לסמכות תורנית והן ביחס לסמכות טיפולית. המבחן האמיתי לבנין רוחני ותורני נכון הוא- האם לימוד התורה והקשר לרב מרומם ומעצים את התלמיד או חלילה משפיל ומנמיך אותו. כאשר תלמיד מאבד את בטחונו העצמי ואת היכולת לנהל את חייו באופן עצמאי- זוהי נפילה שהיא היפך כוונת התורה. לא לחינם מצוות תלמוד תורה מורכבת מזוג מצוות- ללמוד וללמד. העברת התורה לאחרים ולדורות הבאים מאפשרת את המשך התפתחות והתרחבות דבר ה' בעולם, דרך התלמידים ותלמידיהם, שיהיו נושאי התורה ומעבירי המסורה לדור הבא.

*למעשה: להשגיח שהתורה תעצים ותפריח בנו כוחות חיים, של יצירה והתחדשות בכל המישורים, ולא להגיע חלילה לאיבוד שיקול הדעת העצמי. כדאי מאוד לתת מקום להבעת הדיעה האישית בלימוד התורה ולהוספת חידוש שמוסיף נופך אישי ללימוד. כמובן עיקרון זה נכון אף יותר ביחס לבעלי מעמד טיפולי או מקצועי. המטפל הינו צינור, הוא בשום אופן לא מקור הכח עבור המטופל.

עלינו להיזהר לא ללכת כעיוור באפלה, לפקוח עיניים, לשאול ולהקשות כאשר יש צורך, גם כלפי בעלי סמכות, רבנים, מחנכים ומטפלים. חז"ל מצפים מאתנו לנהוג בשיקול דעת הגיוני ולוודא שאכן איננו נכנסים חלילה לגדר של חסיד שוטה.

ז. "במקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב" 

אמנם במקרה דנן אין מדובר בסמכות רבנית, אך העיקרון זהה. חילול ה' הוא כאשר תלמיד חכם שמייצג את התורה מתנהג באופן שמביא לזלזול בתורה. כאשר הדבר קורה בפרהסיה- חילול ה' הוא חמור יותר, אך עצם חילול ה' אינו נובע מהפרסום ומההד התקשורתי שבמעשה העוולה. הגמרא במסכת מועד קטן מספרת על תלמיד חכם שיצאו עליו שמועות רעות, ורב יהודה החליט לנדותו כדי למנוע חילול ה'. מכאן אנו למדים שחילול ה' לא מתחיל בשלב שבו מתפרסמות העוולות, שהרי הנידוי גרם בוודאי לפרסום גדול יותר אודות מעשיו הרעים. בהתאם לכך, פעולה שמטרתה לעצור את הפשעים הללו הוא קידוש ה'. כאשר עם ישראל  נצמד לבעל פעור, מצווה הקב"ה את משה לשפוט את הפושעים, "והוקע אותם לה' נגד השמש, וישוב חרון אף ה' מישראל", וכדברי אור החיים הקדוש: "אמר להם לעשות משפט ובזה ישוב חרון אפי". מאבק נגד רשעות ושחיתות, גם כאשר היא מלווה בקלונו של אדם שסרח, אינה חילול ה' אלא קידוש ה', כדי שלא נגיע למצב בו העולם הדתי כולו נתפס בציבור  הרחב כמושחת וכמטייח עוולות,  חס ושלום. חשוב לציין, כי הצורך להתריע ולהזהיר קיים כל עוד הסכנה מהמשך הידרדרות קיים, כדי למנוע נזק נוסף. כאשר אין עוד חשש לנזקים, כמו במקרה הזה כאשר האדם בו מדובר שם קץ לחייו- הערך הציבורי שבהמשך פרסום המעשים ובשיפוטיות כלפי האדם, אינו קיים. יש בהחלט צורך וערך בהצבת סטנדרטים ציבוריים, ובעידוד עירנות למקרים בהם קיימת עוולה, אך אין צורך לדוש עוד ועוד במה שקרה.

*למעשה: "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה כנגד ה'", שוב סיבה ופלפול לא יצדיקו העלמת עין ממעשי רשע. בטווח הארוך- ניקוי המציאות מעיוותים ועוולות מוסיף כבוד תורה ומקדש שם שמיים.

ח. "וחי בהם"

אין צורך להכביר מילים על היחס הראוי כלפי מעשה התאבדות. התאבדות היא מעשה שפל, בלתי מוסרי, חמור ופחדני, ומעל הכל- מעשה אגואיסטי. ידוע לצערנו שמעשים כאלה, של נטילת חיים על ידי אדם- יוצרים "מעגלי הדבקה" בקרב אנשים נוספים השרויים במצוקה, ולכן עלינו לומר בקול גדול שזהו מעשה שאין לו שום לגיטימיות, לא הלכתית, לא מוסרית ולא אנושית. כאשר יש קושי או בעיה, גדולים ככל שיהיו- יש להתמודד מולם בעיניים פקוחות ובאומץ לב, ולא לברוח ל"פיתרון" פסול ומגונה שכזה. דוקא מכיון שמדובר על דמות ששימשה כמודל להערצה, במיוחד בקרב ילדים ובני נוער- יש חשיבות גדולה בחידוד יחס התורה למעשים פסולים כמו התאבדות, ולהוקיע מעשים כאלה כדי למנוע חלילה תגובת שרשרת.

ט. לא להפוך את הקורבן לנאשם

בזמן טראומה, ישנה נטייה טבעית לשכנוע עצמי בסגנון "לי זה לא יקרה", והדרך להרגיע את עצמנו עוברת לא פעם בהאשמת הקורבן בתמימות/טיפשות/עיוורון וכו'. במקרה הזה, עלולה להיות גם תחושה שאלו שהתלוננו, או אלו שהתריעו מפני העוולה- גרמו לסוף הטראגי. עלינו להיזהר מאד מכך, כיון שתחושות כאלה יקשו בעתיד על נפגעים להתלונן. האשמה של הסביבה בתמימות ונאיביות, או של הגורמים שהתריעו ופעלו לעצירת הנזק- גורעת מהטלת האחראיות על הפושע עצמו. מדובר על קורבנות שנפלו ברשותו של אדם שעל פי החשד חכמתו וכשרונו האפילו על מעשיו הרעים, ובשעות אלה הם זקוקים לתמיכה ולעידוד.

*למעשה: להימנע מעמדה שיפוטית כלפי הקורבנות במעגלים השונים, ובמקומה לנקוט בעמדה של רחמנות וסיוע..

י. היחס לחברה החרדית ומנהיגיה

בשולי הדברים, ובעקבות שאלות רבות מאד של בוגרות, ברצוני להתייחס גם לביקורת הנשמעת אצלנו על התנהלות החברה החרדית למול פרשיות כאלה. ישנה לעיתים תחושה של קשר שתיקה סביב פשעים, במיוחד בתחום הצניעות. ראשית, יש לזכור שהחברה החרדית היא חברה שמרנית, והעיסוק בעניינים של פריצות "בכיכר העיר" אינה מקובלת שם. לאחרונה אני מוצא את עצמי עומד מתבייש ונבוך מול תיאורים מפורטים בהגזמה, באתרי אינטרנט דתיים, תיאורים שאין בהם שום תועלת לעניין. לא הייתי רוצה שילדיי ייחשפו לתיאורים כה בוטים, לפרטי פרטים. גם לנו, הציבור הדתי לאומי, יש מה לשפר בהקשר זה.

למול הטענה על טיוח, יש לזכור שהראשונים שהחליטו להוציא את ספרי חיים ולדר היו דוקא חנויות ורשתות שיווק חרדיות, כך שקשה לומר שהיה כאן שיוויון נפש מול השמועות והחשדות. שנית, חשוב  להכיר את הסיטואציה לאשורה. היחס לו זכה חיים ולדר בחברה החרדית היה מיוחד במינו, הוא היה מקובל על כל תתי המגזרים כמחנך ומטפל, כך שהשבר בהקשר זה בחברה החרדית הוא גדול. להערכתי אין כמעט בית חרדי שאין בו מספריו. חשוב גם לזכור שהחברה החרדית מתנהלת בקצב מעט איטי ומדוד יותר ממה שאנו רגילים בחברה הכללית. אגב, אינני בטוח כלל שזוהי מגרעת, אך בכל אופן לא רק אתרי האינטרנט החרדיים הם המשקפים את הציבוריות החרדית, ובוודאי שלא את הדרכתם של גדולי התורה החרדיים. לגבי הציפיה לראות בתקשורת החרדית התייחסות להטרדות מיניות- המונח "התנהגות שאינה הולמת" היא התרגום החרדי להטרדה מינית. מונח זה בהחלט נמצא בתקשורת החרדית.

לא ראוי לשפוט בבית דין שדה את מנהיגי הציבור החרדי, ביניהם גדולי תורה, בוודאי שלא בשעה קשה כזו. כאמור, ישנם שיקולים שונים, גם פנים מגזריים, שצריכים להילקח בחשבון, וכנראה שההבדלים באורח החיים באים לידי ביטוי גם בהקשר זה. תמיד ראוי לדון לכף זכות, ולהאמין שלא שיקולים זרים עומדים לנגד עיני מנהיגי הדור, וקל וחומר שאין לשפוט לחובה את הציבור החרדי בשעת משבר.

חשוב לציין, שניסיתי בדברים דלעיל להימנע משיפוט, הן בגלל העובדה שאין בכך תועלת, לאור הנסיבות הנוכחיות, והן בגלל שאין לי נתונים, עדויות וראיות. בשעה זו, איננו נוהגים כבית משפט אלא כבית חולים, מנסים ללמוד ולהפיק לקחים להבא, ולהימנע ככל האפשר מחיטוט חסר תועלת ברכילות על מה בדיוק קרה.

יה"ר שנתבשר בשורות טובות, ונזכה לחיות בעולם טוב, נקי, הגון, מוסרי ומתוקן- בכל המישורים, אמן.

רונן טמיר