על תחנות ועל גבולות

מסתבר שאין עוד פרשה בה מופיעים שמות כה רבים של מקומות שונים כבפרשתנו...

הרב יהושע וידר א' אב תשע"ט

מסתבר שאין עוד פרשה בה מופיעים שמות כה רבים של מקומות שונים כבפרשתנו. עם סיומה של התורה (שהרי בעיקרו חומש דברים הוא חזרה, "מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה" (דברים יז, יח)) מסכמת התורה את שמות המקומות בהם חנו אבותינו בדרכם ממצרים אל ארץ הקודש. לימוד גדול יש כאן. באדם שהשתחרר ממצב לא-נעים והגיע סוף סוף למצב שלם עלולה להיווצר נטיה להדחיק את מצבו הקודם ולהתכחש אליו. כל עוד כך ינהג – הוא לא יוכל להיות בשלוה אמיתית גם במצב הטוב יותר, שהרי ההדחקה מבטאת חרדה נסתרת שמא ספיחים של אותו קושי נותרו באישיותו והם עלולים בשלב כלשהו לצוץ ממחבואם ולהשתלט על חייו. לעומת זאת מבט אמיץ המוכן להפיק לקחים מהעבר ולהכיר גם בטוב שהתגבש מתוך ההתמודדות עם קשייו מאפשר לבנות קומה חדשה ויציבה המתבססת על העבר.

 לכן גם בליל-הסדר המציין את חרותנו אנו מזכירים בפירוט רב גם את הייסורים אותם עברו אבותינו במצרים, ודווקא בהם אנו פותחים את ההגדה, כדברי חז"ל במשנה פסחים "מַתְחִיל בִּגְנוּת וּמְסַיֵּם בְּשֶׁבַח" (י, ד).

 סכנה רוחנית נוספת העלולה להתעורר דווקא במצב שלם היא סכנת אובדן הגבולות. מצבי חרום ודוחק מחייבים אותנו להיות מאד מדוייקים ומחושבים, במצבי שלוה קיימת סכנה שהנינוחות תהפוך לשאננות רוחנית שתידרדר לקהות-חושים ולאובדן הערנות שהיא תנאי הכרחי לְהתעלוּת. לכן מפרטת התורה מיד לאחר מכן את גבולותיה של הארץ. גם במצב השלם, ודווקא בו, עלינו להיות מודעים לגבולותינו ולמגבלותינו, מה שיזכה אותנו להמשיך את ההתקדמות של "בלכתך בדרך" גם בתוך הקביעות של "בשבתך בביתך".