הקשר בין עם ישראל לארצו
רק התקוממותו האמיתית של פנחס נתנה ביטוי לקדושת החיים הישראלית המקורית
הרב יהושע וידר כ"ב תמוז תשפ"א
בסוף הפרשה הקודמת קראנו על "מתנת הפרידה" שהשאיר לנו בלעם הרשע בדמות עצתו המרושעת לבלק להכשיל את ישראל בבנות מואב. רק התקוממותו האמיתית של פנחס נתנה ביטוי לקדושת החיים הישראלית המקורית המתבטאת גם באי-היכולת להבליג לנוכח חילול השם שבטומאה, ויוזמתו היא שעצרה את המגפה.
בתחילת פרשתנו, לאחר הברית האלקית לה זכה פנחס והציווי לנקום במדיינים מופע ציווי למנות שוב את העם, "משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן והוא מונה אותן לידע מנין הנותרות" (רש"י על כו, א). אמנם הפעם, שלא כבמיינים הקודמים, נמנים בני ישראל למשפחותיהם, ששמותיהן נקובים. ניתן לראות בציווי יחודי זה אמירה כנגד אותה פגיעה בקדושת חיי המשפחה בישראל שנגרמה כתוצאה מעצת בלעם, אולם הציווי הראשון שלאחר המניין מלמד כי הוא לא נועד רק לתקן את העבר אלא גם כהכנה לעתיד. ציווי זה הוא ציווי הנחלת הארץ.
כבר בסוף פרשת אחרי-מות, לאחר פירוט איסורי העריות, כוללת התורה ואומרת "אַל תִּיטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה" כי באלה "נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם...וַתִּטְמָא הָאָרֶץ...וַתָּקִיא הָאָרֶץ אֶת יוֹשְׁבֶיהָ". את ארץ ישראל אפשר לרשת רק מתוך חיים של קדושה, שהם חיי המשפחה הישראלית ששם ד' שורה עליה ומופיע בה, לכן במניין שבתחילת פרשתנו מכונות המשפחות "השאולי...העֵרי" וכד', "...הִטִּיל הקדוש ברוך הוא שמו עליהם, ה"א מצד זה ויו"ד מצד זה..." (רש"י על כו, ה).
לכן גם הפרשיה הבאה – חיבת הארץ של בנות צלפחד ובקשתן לקבל בה חלק נפתרת בסופו של דבר באמצעות הדרכת התורה שתינשאנה לבני משפחותיהן (לו, ו) וכפי שמסכמת שם התורה "בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבוֹתָיו יִדְבְּקוּ". הקשר בין עם ישראל לארצו הוא קשר של דבֵקוּת, המחוברת במהותה לדבקות שבשורש המשפחה, "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ", ולדבקותנו הלאומית בבורא, " וְאַתֶּם – הַדְּבֵקִים בַּד' אֱלֹקֵיכֶם – חַיִּים כּוּלְכֶם הַיּוֹם".