שמחה של נצח

לאורך כל הפרשיות האחרונות העוסקות במכירת יוסף דאב ליבנו עם לבו של יעקב אבינו שחשב שבנו יקירו אבד.

הרב יהושע וידר י' טבת תשפ"א

לאורך כל הפרשיות האחרונות העוסקות במכירת יוסף דאב ליבנו עם לבו של יעקב אבינו שחשב שבנו יקירו אבד. התורה מתארת כיצד מאן יעקב אבינו להתנחם והיה שקוע באֶבלו. כשיעקב אבינו מקבל את הבשורה שבנו חי אומרת התורה שרוחו חַיְתה, מביא על כך רש"י את דברי חז"ל: "שרתה עליו שכינה שפֵּירשה ממנו" (מה, כז). אצל אדם קדוש כיעקב אבינו משמעותם של אֵבל ושמחה אינה רק נפשית אלא גם, וקודם כל, רוחנית.

גם בתיאורו של רש"י על פי חז"ל את פגישתם המחודשת של יעקב ויוסף מופיעה, וביֶתר שאת, מדרגת דבקות זו של יעקב אבינו. כשיוסף מתקרב ליעקב, מתארת התורה, "וַיִּפּוֹל עַל צַוָּארָיו" (מו, כט), אולם לא מתוארת בפסוק כל תגובה של יעקב אבינו. אומר רש"י לפסוק זה: "...אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נְשקוֹ, ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע". בשעת השמחה הגדולה ביותר, בה מגיעה אהבתו הגדולה ביותר של יעקב לשיאה, הוא מַפנה לה עורף כביָכול ועוסק בעניָן אחֵר, בקריאת שמע. כלום לא היה יכול לחכות עוד כמה דקות ולהתייחס לבנו אהובו?

התשובה היא שדבקותו של יעקב אבינו בבורא היתה כה רבה עד שכל רגש וקשר בחייו היה קשור אליה ונבע ממנה. לא היתה בחייו אהבה שהתקיימה באופן "עצמאי", לא כחלק מאהבתו ועבודתו של יעקב את ד'. לכן דווקא ברגע מְרַגש זה קרא יעקב אבינו את שמע. קיבל עליו מחדש, ובשמחה מחודשת, עול מלכות שמיים, הזכיר לעצמו שאהבת ד' היא "בכל לבבך", ובכך הופכת כל אהבה לבריה כלשהי לחֵלק ממנה.

כשרגש אנושי דבק במקורו האלקי הוא הופך לבעל ערך אלקי ונהיה לנצחי, כנצחיות מקורו השמיימי. וזו עוצמתה האמיתית של הפגישה בין יעקב ליוסף.