שבת חזון - מפת דרכים לגאולה
ספר דברים, הנקרא בפי חז"ל "משנה תורה", הוא נאומו הארוך של משה רבנו, על סף הכניסה לארץ ישראל.
הרב רונן טמיר ז' אב תשפ"א
ספר דברים, הנקרא בפי חז"ל "משנה תורה", הוא נאומו הארוך של משה רבנו, על סף הכניסה לארץ ישראל. שלושים וששה ימים ארך נאום זה, שהחל בא' בשבט, והסתיים עם הסתלקותו של משה, בז' באדר.
בפתח נאומו, מתארת התורה רשימה ארוכה של נקודות ציון, דרכן מוכיח משה את ישראל ברמיזה עדינה. "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל- בעבר הירדן, במדבר, בערבה, מול סוף, בין פארן ובין תופל, ולבן, וחצרות, ודי זהב".
מפורסם ביאורו של רש"י, לפיו רשימה זו מתארת את החטאים המרכזיים של ישראל במהלך מסעם הארוך במדבר. יש להבין, מדוע דוקא בעיתוי זה רואה משה לנכון להוכיחם על כך?
מבאר "אור החיים" הקדוש: "נתעכב מלהוכיחם עד שהיו בעבר הירדן, שראו שהגיעו למחוז חפצם- שאז יקבלו מוסרו, ולא מקודם, שהיו מרוחקי התקוה, ונפשם קצרה, ולא יטו אוזנם להשכיל בתוכחותיו".
דוקא בשלב זה, כאשר רואים למול עיניהם את הארץ המובטחת, דוקא אז יש הזדמנות לשמוע תוכחה מתוך רוחב הדעת.
אנו למדים מכאן עיקרון חשוב ויסודי. כדי לקבל תוכחה, ולהיבנות ממנה, נדרשים כוחות נפש. לכן, הזמן הראוי לתוכחה הוא כאשר האדם אותו מוכיחים נמצא "בכושר", בכוחות גוף ונפש שיאפשרו לו לראות את הדברים במבט מאוזן, ומתוך כך- לתת את דעתו על הדברים ולשפרם. ניתן ללמוד מכך משמעות נוספת על הפסוק "כי את אשר יאהב ה' יוכיח". פשט הדברים- הקב"ה מוכיח את מי שהוא אוהב, את מי שהוא חפץ בקרבתו. באופן נוסף- רק אדם שחווה אהבה, וזוכה לרוחב הדעת, נמצא באמת במצב הראוי לתוכחה.
ממשיך "אור החיים" הקדוש, ומבאר את המשמעות הפנימית של המקומות אותם מונה התורה בפתח דברי משה: "ואפשר לפרש כל הכתוב דרך רמז באופן אחר, והוא כי במקרא מועט לימד משה כללות יראת ה', ומידות ההגונות, הצריכין להולכים בתורת ה'."
רשימת המקומות, אינם רק רמזי תוכחה על מעשיהם הרעים של ישראל. רשימה זו היא "מפת דרכים" חיובית, להליכה בדרכי ה' ותורתו.
נסכם בקצרה את הדברים, לאורו של "אור החיים" הקדוש.
בעבר- מידת אברהם אבינו, הנקרא "עברי". חוסן נפשי, עצמאות, ללא היסחפות אחר "דעת הקהל".
הירדן- מלשון "מרדות", חשבון נפש פנימי ומצפון. "טובה מרדות אחת בליבו של אדם יותר ממאה מלקויות".
במדבר- מידת הענווה.
בערבה- 1) ענוה בערֵיבות, בנעימות וללא גילויים של ענוות פסולה.
2) ערבות הדדית, כלליות.
מול סוף- זיכרון אחריתו של האדם, "דע מאין באת ולאן אתה הולך".
בין פארן- פאר, פנים מאירות, היפך העצבות.
ובין תופל- יראת חטא, זהירות מזחיחות יתר ושאננות. "אשרי אדם מפחד תמיד".
ולבן- לב טהור ונקי, מידת הנקיות בעבודת ה', זהירות מקנאה, שנאה ותחרות.
וחצרות- תלמוד תורה בקביעות, ישיבה בחצרות ה', אלו בתי מדרשות.
ודי זהב- 1) לא לרדוף אחרי דמיונות מוחשיים, כמו רדיפת הממון, אלא להסתפק בהכרחי.
2) שכל מה שיש לו, יהיה נדמה בעינו כזהב. "איזהו עשיר- השמח בחלקו".
לפי ביאורו הנפלא של "אור החיים" הקדוש, מנסה משה, לפני פטירתו, להציב בפני ישראל "תכנית מתאר" לדבקות בקב"ה, קוי יסוד להליכה בדרכי התורה, ערב הכניסה לארץ ישראל. קוי יסוד אלה, יאפשרו לעבור את הפרידה הכואבת ממשה רבנו, שנשא אותם על כפיו משך ארבעים שנה תמימות, והוביל אותם "כאשר ישא האומן את היונק".
אנו נמצאים ערב שבת חזון. דוקא בתקופה זו, של צער עמוק על חורבן בית חיינו וסילוק השכינה- עלינו לחדד את "קו האופק", את המטרות והיעדים לאורם אנו צועדים, את החזון האמיתי של חיינו, בפרט ובכלל, ומתוך כך נוכל לכל אתגר, בדרך הסלולה אל השבת השכינה לציון, במהרה בימינו, אמן.
שבת שלום ומבורך!