חזק ואמץ!
פרשת "וילך" מתארת את יומו האחרון של משה רבנו בעולם הזה, ואת הצוואה אותה הוא מותיר למשרתו הנאמן יהושע בן נון, "נער, לא ימיש מתוך האוהל". הביטוי בו משתמש משה פעם אחר פעם, הוא "חזק ואמץ". גם ביחס לאויבים יושבי ארץ ישראל, מצווה משה את ישראל...
הרב רונן טמיר ה' תשרי תשע"ט
פרשת "וילך" מתארת את יומו האחרון של משה רבנו בעולם הזה, ואת הצוואה אותה הוא מותיר למשרתו הנאמן יהושע בן נון, "נער, לא ימיש מתוך האוהל". הביטוי בו משתמש משה פעם אחר פעם, הוא "חזק ואמץ". גם ביחס לאויבים יושבי ארץ ישראל, מצווה משה את ישראל: "חזקו ואמצו, אל תראו ואל תערצו מפניהם, כי ה' אלוקיך הוא ההולך עמך, לא ירפך ולא יעזבך". בהמשך, בהעברת ההנהגה ליהושע, אומר משה: "ויאמר אליו לעיני כל ישראל: חזק ואמץ, כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותם לתת להם...ויצו את יהושע בן נון ויאמר: חזק ואמץ, כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם, ואנכי אהיה עמך".
גם בתחילת ספר יהושע, חוזר ביטוי זה: "חזק ואמץ, כי אתה תנחיל את העם הזה את הארץ אשר נשבעתי לאבותם לתת להם. רק חזק ואמץ מאד, לשמור לעשות ככל התורה אשר ציווך משה עבדי...הלוא ציוויתיך- חזק ואמץ". גם השוטרים, בפנותם אל יהושע, משתמשים באותו מטבע לשון: "כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצוונו- יומת. רק חזק ואמץ!"
ננסה להבין את עניינו של הביטוי "חזק ואמץ", בדרכו של הרב קוק.
במסכת ברכות (ל"ב, ב') מובא: "ת"ר ארבעה צריכים חיזוק, אלו הן: תורה, מעשים טובים, תפילה, ודרך ארץ". מבאר הרב: "אלה הארבעה דברים- יש להם יסוד לכוסף(-רצון) טבעי. תורה- כל איש חכם וישר דרך יחשוק בלבבו אהבת התורה ובכל נפשו יתאווה להרבות ידיעתה. מעשים טובים- מכונים ביותר המצוות שהם גם כן מושגות בטובם לרגש האדם הישר...תפילה- העובד האמיתי ישתוקק לשפוך נפשו לה' בנועם שיח. ודרך ארץ- הלא הטבע בכללו דוחק לסדר ענייניו הזמניים כאדם שהוא מדיני בטבע. בכל זאת, על כל אלה לא יסמוך שום אדם על הטבע, לומר שהוא יעשה את תפקידו לעוררו לדרך ישרה בכל אלה התשוקות שאחריתם הוא חיי עולם וגם חיי שעה, כי אם צריך חיזוק שכלי, ובלא חיזוק שכלי- התשוקה הטבעית תיפול ותרפה, גם תוליך באופן ההשגה באורחות שאינם סלולות".
דווקא בעניינים שלהם יש שייכות לעולמו הטבעי של האדם- יש להקפיד ביתר שאת לעלות קומה, ולחזק את הדברים מתוך העמקת התודעה. האדם נברא כנשמה בתוך גוף, והאוייב הגדול של התנועה הנפשית של האדם כלפי מעלה- הוא ההרגל הטבעי, הנטייה להישאר במקום המוכר והרגיל, בלא להשקיע בהעמקת היסודות.
הנהגת יהושע, שמקבל ממשה את התפקיד ההיסטורי של כיבוש ארץ ישראל- היא הנהגה טבעית. דווקא בהנהגה כזו, שהיא כ"פני לבנה", יש סכנה של שקיעה בגבולות הטבעיים, שמובילה בהמשך לשחיקה והתפוררות העולם הרוחני.
כך כותב הרב במקום אחר (עקבי הצאן, עבודת אלוקים עמ' קמ"ב): "ואם יזדמן איזה דור, או דורות, שכל מושגיהם הכלליים נתעלו והתפתחו, ועל אותה החלקה של המושגים האלוקיים לא שלחו המפתחים והעובדים יד- אז נשאר אותו הדור במצב שפל ואומלל, והבקיעים הדתיים מתרבים בו, פרץ על פני פרץ. ואין לו רפואה, כי אם בעבודה שכלית מרובה, בעומק הצד הפנימי שבתורה, מצד הזיקוק של חכמת אלוקים, שהיא אור העולם שבתוכה".
ככל שהכוחות הטבעיים מתעצמים ומתפתחים- כך גדל הצורך בהעמקת השורשים ובחיזוק היסודות הרוחניים.
בפתחה של שנת ה'תשע"ט, זה הזמן להחליט, גם בהקשר האישי, כמו בזה הכללי- על הקדשת משאבים וכוחות בחיזוק השורשים הרוחניים שלנו, בהעמקת הקשר החי לתורה ובחידוד עולם הערכים, שיהיה בסיס לבניין הטבעי במישור האישי, המשפחתי והלאומי, או בקיצור: לכי ללמוד תורה.
שבת שלום ומבורך!