ויחן שם ישראל נגד ההר - מחשבות על אסון מירון

הבשורה הגדולה של ר' שמעון, מקים התורה מחדש לאחר השבר הגדול של מות תלמידי ר' עקיבא, היתה האהבה, האחדות והחיבור של כלל ישראל

הרב רונן טמיר י"ח אייר תשפ"א

כבר שנים רבות, אנו משתדלים, יחד עם הילדים, לעלות להר הקודש מירון ביום ההילולא של התנא האלוקי ר' שמעון בר יוחאי זיע"א. ההתרגשות והציפיה אצל בני המשפחה לקראת היום הגדול הזה עצומה. כך בכל שנה, וכך אפילו ביתר שאת, בשנה זו.

לאחר שנה של ריחוק, בידוד והגבלות, כמה צמאה נפשנו להיות חלק מהאור הגדול הזה של הילולת רשב"י. איזו התרוממות רוח, איזו אחדות ושבירת מחיצות, איזו אהבה עצומה לכל אחד מישראל- בלי שום חשבון ובלי מצמוצים. כמה חסרים אנחנו את האויר הצלול הזה, הפותח בפנינו צוהר לנשמה הטהורה שבכל אחד ואחד מאיתנו, ובכולנו יחד. רק האור של רשב"י, "אור מופלא רום מעלה", מעניק לנו את ההזדמנות לראות את המתיקות והאור שבקצה המנהרה, מנהרת חיינו הפרטיים והכלליים.

כמה חסד מלמד אותנו ר' שמעון בר יוחאי. "אמר ר' שמעון בר יוחאי: יכולני לפטור את כל העולם כולו מן הדין". לימוד זכות על כלל ישראל, יכול לצמוח אך ורק ממבט פנימי של סוד, ממבט עמוק המדלג על הקליפה החיצונית ומתרכז בנקודה הפנימית. "ואמר ר' אלעזר: מאי דכתיב 'פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה'? וכי יש תורה של חסד ותורה שאינה של חסד?! אלא, תורה לשמה- זו תורה של חסד". לימוד תורה לשמה, לימוד החותר לעשות נחת רוח ליוצרנו- הוא לימוד העושה חסד גדול עם כנסת ישראל, המרומם את מדרגת העולם כולו ומחבר אותו לשורשו. זו הבשורה הגדולה של ר' שמעון בר יוחאי.

כך כותב הרב ב"אורות התורה": "כשלומדים תורה לשמה- עושים חסד עם כנסת ישראל...וכל יחיד העוסק בתורה הוא מגלה כח חיים חדש בנשמת ישראל ע"י המזון הנשמתי שהוא מקבל מהתורה. וכל מה שהתלמוד יותר מואר ומוכתר יותר בדעה רחבה ובשכל טוב, וכל מה שמתוספת בו יותר נדיבות לבב וטהרת נפש- כן כח החיים הישראליים הולך ומתגלה על ידו, ונותן להאומה כח ושמחת חיים להתעודד ולקום".

כמה חסד רואים בהילולא דרשב"י. כמה אהבה. כמה הכנסת אורחים, בלב פתוח ובמאור פנים שאין סיכוי לזכות לראות בשום מקום ובשום זמן אחר. כמה תפילות על כלל ישראל. כמה מתוק האור של הנשמה היהודית כשהוא מתגלה במלוא הדרו- כאן, בהילולא דרשב"י. כל כך מתגעגעים להיות כבר חלק מהדבר הגדול הזה. עוד מעט וגם אנחנו נזכה בחסדי ה' להיות שם, לעלות אל ההר של כלל ישראל. 

23:30 הילדים הקטנים חוזרים מהמדורות הביתה, מזדרזים ללכת לישון. מזכירים לנו בהתרגשות שעוד כמה שעות, עוד לפני עלות השחר, אנו יוצאים, כמנהגנו, לעלות אל ההר, לר' שמעון.

01:05 אני חוזר מהמדורה במדרשה, מקבל הודעות ראשונות על מהומה במירון, יש פצועים. מנסים להתקשר לילדים שלנו שנמצאים שם. אין מענה.

בתוך כמה דקות הולך ומתבהר גודל האסון.

ה' ירחם!

אי אפשר לתפוס דבר כזה! איזה ניגוד בין התרוממות הרוח של היום הגדול הזה, לבין ההלם, הצער ודאבון הנפש שאוחז אותנו! הלב ממאן להאמין. שומעים שהר מירון מפונה במהירות, כוחות ההצלה לא מפסיקים לזרום אל הר האהבה. זעזוע.

44 נרות נשמה!

נהפך לאבל מחולנו. כפשוטו.

איננו מתיימרים לעסוק בחשבונות שמיים. בוודאי לא בשלב זה, כשהדם, רחמנא ליצלן, עדיין מבעבע. מובן מאליו שיגיע שלב הפקת הלקחים בכל המישורים- במישור הגשמי ובזה הרוחני. לא זו העת המתאימה לכך. אך אי אפשר להתעלם מהעובדה שהקב"ה מבקש מאיתנו, מתוך הכאב והזעזוע העצום, לעצור ולהתבונן.

לא מקרה הוא, שהאסון  המזעזע והנורא אירע דוקא ביום קדוש זה, ודוקא במקום הקדוש והנורא, הר מירון. ביום זה, במקום זה, בהם מתגלים הכוחות האמיתיים שלנו כאומה, כחברה. האחדות, האהבה, השמחה, התמימות, הפשטות, האמונה, החסד, התפילה, הלב. הלב הענק, הלב היהודי. אין ספק שאין כאן אסון פרטי, מדובר בשברון לב כלל ישראלי. אסון לאומי.

אנו זוכרים היטב, כי הטענה אותה טענו קרח ועדתו כלפי משה רבנו, עליו מעידה התורה "והאיש משה ענו מאד, מכל האדם אשר על פני האדמה", היתה: "ומדוע תתנשאו על קהל ה'?" למדונו חז"ל, כי הקב"ה, ברוב חסדו, בוחן אותנו במקומות החזקים שלנו. דוקא במקום האיתן, היציב, הקב"ה מבקש מאיתנו להתחזק. כך כותב ה"שפת אמת": "אמו"ר בשם האדמו"ר מפרשיסחא, לראות איך המתנגדים על הצדיק בוחרים לדבר עליו דוקא במידה המתוקנת אצלו ביותר, כאשר אמרו 'ומדוע תתנשאו'?".

הבשורה הגדולה של ר' שמעון, מקים התורה מחדש לאחר השבר הגדול של מות תלמידי ר' עקיבא, היתה האהבה, האחדות והחיבור של כלל ישראל, כפי שמובא בליקוטי הלכות: "מה שצריכין ליזהר מאד באהבת חברים, שעיקר קבלת התורה היתה על ידי זה, כמו שדרשו "ויחן שם ישראל נגד ההר", ודרשו רבותינו: כולם- כאיש אחד...על כן צריך שיהיה אהבה ואחדות גדול בין ישראל, היינו שאין מסתכלין על הרע שבחברו, רק על הטוב שיש בכל אחד, אפילו כחוט השערה. ועל כן, תלמידי ר' עקיבא, שלא היתה אהבה ביניהם, נסתלקו בימי העומר דייקא, ורשב"י היה התיקון שלהם, ועל כן אמר: אנן בחביבותא תליא".

נתחזק כולנו, בנקודה יסודית זו של אחדות, ערבות ואהבת ישראל, ללא מרכאות וללא ציניות, ונזכה בזכות אורו של רשב"י לרחמי שמיים, לנחמה שלמה ולישועה קרובה, יחד- "כאיש אחד, בלב אחד", אמן.        

רונן טמיר