ויקחו לי תרומה
לאחר מעמד הר סיני, בו זכו ישראל להתגלות קולקטיבית ישירה, אך חד פעמית, של הקב"ה, מגיעות פרשיות המשכן המשרטטות את המתווה להשראת שכינה קבועה ורצופה. "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם".
הרב רונן טמיר א' אדר תשע"ח
לאחר מעמד הר סיני, בו זכו ישראל להתגלות קולקטיבית ישירה, אך חד פעמית, של הקב"ה, מגיעות פרשיות המשכן המשרטטות את המתווה להשראת שכינה קבועה ורצופה. "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם".
יש לשים לב, כי בתחילת הפרשה לא מופיעה המטרה המרכזית- בניית המקדש, אלא דווקא עניין התרומה. לכאורה, היינו מצפים לסמן את המטרה, את קו האופק- הקמת מקום בו מתחברים השמיים והארץ, ורק לאחר מכן לעסוק ב"פרטים הקטנים", באופן בו ייבנה מקום זה.
נראה לומר, שהתרומה אינה אמצעי בלבד לבניית המקדש. התרומה היא ערך בפני עצמו. מכח נדיבות הלב, המבוטאת בתרומה- נבנה המקדש.
כך מבאר הרב(אוצרות הראי"ה, עמ' 189): "ונראה לבאר העניין, דהנה יש לדקדק בלשון הפסוק, שהיה צריך לומר 'ויתנו לי תרומה'. ובהקדים עוד לזה, מה שכתוב במגיד מישרים על פי סוד 'כל איש אשר ידבנו לבו'- שהיה צריך דווקא בנדיבות לב, שלא יהיו נוגשׂים ותובעים כלל. ולמה עשה ה' ככה, שתהיה הצדקה הראשונה שנתנו ישראל, דווקא מנדבת הלב ולא על ידי תביעה כלל?! אמנם, תכלית הצדקה היא בשניים: האחד- הוא להיות להועיל לעני. העני, החסר כל, ראוי לרחם עליו למלאת מחסור. השני- הוא שהנותן יוציא מהכח אל הפועל מידת הטוב, לעשות טוב וחסד, ובזה הוא משלים נפשו".
הצדקה פועלת בשני מעגלים: השלמת החיסרון של המקבל, והעצמת האיכפתיות והנתינה של הנותן. ועדיין יש להתבונן- מהו המעגל העיקרי?
ממשיך הרב: "והנה, לגבי הקב"ה וודאי עיקר תכלית הצדקה הוא להשלים נפש הנותן, בהיותו אוחז במידה טובה הכוללת כל המידות הטובות, היא מידת החסד והרחמים...ועל זה אמרו חז"ל: 'מה טעם פשוטה כרעיה דגימ"ל לגבי דל"ת?(-מה הטעם שמכוונת רגלה של האות ג' כלפי האות ד' שלאחריה?) שכן דרכו של גומל חסדים לרוץ אחר דלים'. כוונתם ז"ל להורות שתכלית הצדקה...היא רק למלא חיסרון הנותן. כי השי"ת ברא את הבריאה על תכלית השלמות, ואם היתה הכוונה במצוות הצדקה להשלים את חיסרון העניים- כבר יש לפניו יתברך עצות שלא יצטרך לפעולות בני אדם בזה. אבך עיקר התכלית היא כדי להשלים את הנותנים, אם כן צריך שירדוף הנותן אחר המקבל, מאחר שהוא(-הנותן) צריך להשלמתו".
כך גם מבאר הרב במקום אחר(-עין אי"ה שבת ב' עמ' 251): "ההבנה של ערך הצדקה בעולם, שאינה באה רק מפני המיית הלב המסתערת בנפש, הרואה את המחסור של העני, ומרגיש את צערו...כי אם בדבר ה', אשר ברא סדרו של עולם, שיהיו בו עניים ועשירים, והדלים- הם ממלאים תפקיד ידוע בעולם, שלולא הם- היה העולם חסר מצביונו ולא היה שלם, ולא מגיע לאותה המטרה העליונה שהציב לפניו יוצרו ברוך הוא. ונמצא, שהדלים, המשלימים צביון העולם בדלותם, והם עוד סובלים מזה חיי צער- הרי הם באים על גמולם בצדק מלא. וזהו הרז היותר פנימי במצוות הצדקה, לפי מובנה העליון, המסלק ממנה את השפלות הנפשית של המקבל חסד מזולתו".
צדקה- מלשון צדק. נתינת הצדקה היא שותפות של האדם בתיקון העולם, בכך מחזיר האדם את הצדק והיושר למציאות. העני- נברא בחיסרון כדי לזכות את האנושות בפעולה המתקנת עולם.
לפי זה מובן מדוע פותחת הפרשה במצוות התרומה, ואף נקראת על שם התרומה. נתינת התרומה היא היא המאפשרת השראת שכינה. הצדקה מסירה את חוסר הצדק שבעולם, ומתוך בניית התשתית המוסרית הנכונה- אפשר להשתתף בבניית "המקום אשר יבחר ה'."
יהי רצון שנזכה להיות מן הנותנים, מהשותפים עם הקב"ה במעשה בראשית, ומתוך כך נוסיף נדבך לבניינו של מלך- בבית קודשנו ותפארתנו, במהרה בימינו, אמן.
שבת שלום ומבורך!