זכור את היום הזה, אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים
המצה, בניגוד ללחם שמבטא פיתוח ושכלול של האדם, היא מאכל בסיסי ללא כל תוספות.
הרב רונן טמיר י"ג ניסן תשפ"א
יציאת מצרים, היא יום ההולדת של עם ישראל. היציאה מבית עבדים, מהמקום שהיה בית גידול לעבדות נפשית ורוחנית, אל תחת כנפי השכינה, היא אירוע כביר שהטביע חותם של חירות בישראל לדורות. התורה מצווה אותנו לדורות: "זכור את היום הזה, אשר יצאתם ממצרים, מבית עבדים", ומוסיף רש"י: "למד, שמזכירין יציאת מצרים בכל יום". הזכרת יציאת מצרים אינה רק תזכורת לאירוע שקרה בעבר הרחוק. הזכרת יציאת מצרים מבטאת את הנוכחות בכל יום ויום, של החירות שהושפעה עלינו באותו יום מכונן.
מבאר הנצי"ב: "שבאותו יום ממש שבאו לסוכות, ראו עין בעין הופעת כבוד ה' עליהם, שרצונו להשגיח עליהם, וכמו שאמר המשורר(-דוד המלך בתהילים) 'בצאת ישראל ממצרים, בית יעקב מעם לועז, היתה יהודה לקדשו, ישראל ממשלותיו'. פירוש: בהיות ישראל במצרים לא היה אפשר להופיע ברוח הקודש על גדולי ישראל, משום שאין המקום ראוי לכך, וגם משום ש'בית יעקב' היו מעורבבים ב'עם לועז', ואין הדור ראוי לכך. אבל 'בצאת ישראל ממצרים' וגם 'בית יעקב מעם לועז', תיכף 'היתה יהודה לקדשו'- השיגו רוח הקודש, 'ישראל ממשלותיו'- הבינו שהמה מעמידים ממשלת הקב"ה בעולם...וציווה ה' כאן שנזכור יום המעלה לעולם".
יום יציאת מצרים, הוא היום בו החל עם ישראל בהופעתו השלימה בעולם, כמאיר את אור ה' על האנושות כולה. הניתוק ממצרים, הוא זה שהביא את גדולי ישראל להשגת רוח הקודש, ומתוך כך- הוא זה שגרם להבשלת ההבנה הפנימית בישראל אודות תפקידם בעולם כמבטאים את מלכות ה' בעולם.
ממשיך הנצי"ב: " 'מבית עבדים'- יציאה רוחנית מלהיות ראוי ומסוגל לעבדות, והוא גדולת הנפש, להיפך מלשון 'עבד עבדים'...וכל זה בחינה שרצוני להיות מלך עליכם, ואין כבודי שתהיו עבדים לבשר ודם, ואותו היום הרגישו כולם בעצמם גדולת הנפש, ועלינו לזכור זה היום".
יציאת מצרים נטעה בנו לדורות חירות פנימית, נפש רחבה וגדולה ושחרור מעול הגלות והשעבוד. בזיכרון היום, אנו נוטעים בעצמנו מחדש את התובנה היסודית הזו שאנו בני חורין מהותית ולא רק טכנית.
בסיום הפסוק מופיע ציווי: "ולא יאכל חמץ", ומבאר הנצי"ב: " כדי להשריש הזכירה בלב, על ידי איזו פעולה המראה ומזכירה זה העניין, ציוויתי שלא יאכל חמץ. דמצה, אין בה יתרון על ידי תחבולות יד האדם, להעלות העיסה יותר מהקמח והמים שנבראים ממנו יתברך, מה שאין כן חמץ- שולט בו תחבולות האדם להעלות העיסה על ידי שאור, משום הכי הוא אות שקיום ישראל הוא רק ברוח ה', ואפילו בעת שהייתנו בארץ ישראל, ומנהיגים מלוכה ומלחמת תנופה, כדרך תחבולות האדם- כל התחבולות לא היו אלא כדי שיהא נראה כמעשה טבע, לפי שאין הדור ראוי לנס נגלה, אבל בעיקר היה תלוי אם ה' היה יוצא בצבאותינו בהשגחה פרטית. וכל שכן בעת שישראל מפוזרין בעמים- ידוע אשר אך השגחת ה' ורוח היהודית שבהם מאחדתם ומקיימתם בעולם".
האיסור לאכול חמץ, מחזיר אותנו אל ההבנה הפשוטה, שכל קיומנו וחיינו יונקים ממלך מלכי המלכים. המצה, בניגוד ללחם שמבטא פיתוח ושכלול של האדם, היא מאכל בסיסי ללא כל תוספות. באכילת המצה, ניזון האדם אך ורק מחומר הגלם שה' ברא לנו- קמח חיטה ומים, ללא שום תהליכי תפיחה ואמצעים מלאכותיים. הנצי"ב מחדד, כי בגלות קל יותר להבין ולחוות את התלות שלנו ברבש"ע. בארץ ישראל, כאשר אנו פועלים ויוצרים מכוחנו- קשה יותר לראות את הנוכחות האלוקית המוחלטת. זו המטרה של איסור חמץ, ושל חג הפסח בכלל: להעצים ולהבליט את העובדה שכל קיומנו, החומרי והרוחני- תלוי בקב"ה. דווקא ביום זה, בו נכנסנו תחת כנפי השכינה- עלינו לזכור לדורות את העיקר, את הקב"ה שהוא הוא הנותן לנו כח לעשות חיל.
שבת שלום, ופסח כשר ושמח!