דברי חיזוק לבוגרות - אלירז קלימן ז"ל
בשורה קשה מנשוא ניחתה עלינו בערב ראש השנה. קשה וכואבת עד מאד. אלירז קליימן ממחזור ט"ז נספתה בתאונת דרכים מחרידה, ממש בלילה האחרון של שנת ה'תשפ"א.
הרב רונן טמיר ג' תשרי תשפ"ב
בס"ד ערש"ק "וילך", שבת תשובה ה'תשפ"ב
בוגרות יקרות מאד,
בשורה קשה מנשוא ניחתה עלינו בערב ראש השנה. קשה וכואבת עד מאד. אלירז קליימן ממחזור ט"ז נספתה בתאונת דרכים מחרידה, ממש בלילה האחרון של שנת ה'תשפ"א.
לאבד תלמידה. איזה צירוף מילים מזעזע. עבורכן- לאבד חברה טובה. כל כך לא מסתדר עם השלב בו אתן נמצאות בחיים, עם החלומות הגדולים ועם התחושה שאתן ממש עכשיו רק בפסיעות הראשונות בעולם המבוגרים, בעולם בו האור שבך מתחיל להאיר ולהשפיע על המעגלים שמסביב. לא מסתדר שסבתא קוברת נכדה. לא מסתדר לקשור את המילים שכול ואבל ומוות עם נשמה כל כך שמחה, ומאירה, ופשוטה, ומלאת כוחות חיים ותעצומות נפש, ואופטימיות, כמו של אלירז היקרה ז"ל.
חז"ל למדונו: "אגרא דבי טמיא- שתיקותא", או בעברית פשוטה: השכר של ההליכה לבית האבל הוא השתיקה. במעבר הזה, בין חיים למוות, ובין מוות לחיים- אין לנו מילים. המשמעות העמוקה של המאמר הזה היא הרבה מעבר לצד הטכני. אין לנו, כבני אנוש, היכולת להבין באמת את החשבון שקשור לעצם החיים, ללידה ולמוות. אנו נדרשים לבחור נכון את האופן בו נחיה, אך אין לנו שליטה והבנה בעצמותם של החיים.
מתוך החיסרון הזה, מתוך החלל הזה שנפער בנפש, אנו נדרשים להתמקד במה שמוטל עלינו בשעה זו.
"אחד מבני החבורה שמת- תדאג כל החבורה כולה". המשמעות של מימרא זו אינה רק במישור הרגשי, של חשש ודאגה לגורלם של שאר אנשי החבורה. המשמעות העמוקה היא, שכל אחד מבני החבורה מאיר אור מיוחד בחבורה כולה, וכאשר ל"ע קרה אסון, וחסר לנו מי מהחבורה- על החבורה כולה לשנס מותניים, ולנסות להשלים ולמלא את החלל. זהו אחד הטעמים המרכזיים למצוות ההספד- הדגשת האור הייחודי של הנפטר, ומתוך כך לקיחת אחריות על המשכת אור זה גם לאחר פטירתו.
כמדרשה, אנו נדרשים להתבונן, להעמיק בהשגחת ה' עלינו, ולהתעורר ולהתחזק מתוך הכאב והאבל.
לדאבון לבנו, איבדנו שלוש בוגרות יקרות בתוך פחות משנתיים. רעות שוורץ ע"ה ממחזור י"ג, יראת איפרגן ע"ה ממחזור ד', וכעת אלירז קליימן ע"ה ממחזור ט"ז. שלוש נשמות טהורות שנסתלקו מאיתנו בפתאומיות, כולן בתאונות דרכים קשות רח"ל.
אנו מנסים להתבונן בעניין ככל יכולתנו, כפי שמצופה מכל יהודי שרואה שיסורין באים עליו, כמובן לא בחולשה ולא בבהלה ח"ו, אלא מתוך מבט של אמונה. נשתדל גם להתכנס בהקדם, כל הצוות החינוכי של המדרשה, ולעשות יחד חשיבה מעמיקה כיצד עלינו לגדול ולעלות מתוך הקושי הגדול הזה.
בינתיים, הייתי רוצה לבקש להאיר שתי נקודות.
א. שלושת האסונות היו תאונות דרכים. ברובד הטבעי, הפשוט, עלינו להתחזק מאד ולהשתדל לנהוג בזהירות, בתשומת לב ובריכוז. על כולנו להקפיד לא להסיח את הדעת בנהיגה, להיות ממוקדים בנהיגה עצמה, וברצון להגיע למחוז חפצנו בשלום.
ב. ברובד העמוק יותר- חז"ל לימדו אותנו שכל הדרכים בחזקת סכנה. עלינו להתחזק באמירת תפילת הדרך בכוונה, בתשומת לב, ואנו מבקשים להוסיף ולומר לאחר נוסח תפילת הדרך, את הפסוקים הבאים, לשמירה:
כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְרָכֶיךָ:
יי יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:
וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים.
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם: מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה, וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם.
יְבָרֶכְךָ יי וְיִשְׁמְרֶךָ: יָאֵר יי פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: יִשָּׂא יי פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם
חשוב לי להדגיש. אין ספק, שהקב"ה אוהב אותנו, וחפץ בנו. "את אשר יאהב ה' יוכיח". אנו נעשה את המוטל עלינו, והקב"ה יחמול וירחם עלינו, ויגזור עלינו גזירות טובות, ישועות ונחמות.
בברכת גמר חתימה טובה
ובשורות טובות, לנו ולכל בית ישראל
רונן טמיר