המשבר בצפת
בוגרות יקרות! כולנו נתונים בצער רב, בכאב לב עצום ובדאגה גדולה לנוכח השבר הקשה בעיר צפת. כיון שישנן בוגרות שהיו בקשר ברמה כזו או אחרת עם הרב המדובר, אני רואה צורך לשתף אתכן במחשבות הפוקדות אותי בימים האחרונים.
כ' תמוז תשע"ה
בוגרות יקרות!
כולנו נתונים בצער רב, בכאב לב עצום ובדאגה גדולה לנוכח השבר הקשה בעיר צפת.
כיון שישנן בוגרות שהיו בקשר ברמה כזו או אחרת עם הרב המדובר, אני רואה צורך לשתף אתכן במחשבות הפוקדות אותי בימים האחרונים.
אין ספק, מדובר בחילול ה' שאין כדוגמתו. משבר איום ונורא עבור המעגל הקרוב יותר, שמשפיע על מעגלים רבים נוספים. אנו, כיהודים מאמינים, בטוחים שמתןך המשבר הזה יופיע אור גדול יותר, מדויק ונקי יותר, ובעיקר- אמיתי יותר.
אינני נכנס כלל לפרטים ספציפיים של הפרשיה, ולחשדות החמורים הנלווים לה, אלא מנסה להתבונן במבט רחב, ולמצוא מקומות בהם אנו יכולים לגדול, דווקא מתוך המשבר.
נתבונן בסוגיה ב-10 מישורים, ובכל מישור ננסה לדלות גם תובנות מעשיות.
א. אין קיצורי דרך
התורה ניתנה לנו מסיני ברבדים שונים- פשט, רמז, דרש, סוד.
תורת הסוד היא נשמת התורה, היא המחיה את עולם ההלכה, אך כדי שעולם הסוד יהיה לברכה, דרושים כלים מדוייקים. ריבוי אור ללא כלים יוצר שבר גדול, כפי שממשילים חז\"ל את עולם ההלכה ללחם ועולם ההגדה ליין. אדם שמגזים בשתיית יין ללא אכילת לחם- משתכר, והעוצמה של היין הופכת לרועץ.
בעניין זה- קיצורי דרך הם סכנה אמיתית, ועל כך לימדונו חז"ל : "זכה- נעשית לו סם חיים, לא זכה- נעשית לו סם המוות", זכה- מלשון זיכוך. כאשר האדם מזכך את הכלים שלו- התורה תיטיב עמו. אין שום מקום לקיצורי דרך. רק מי שמילא כרסו בש"ס ופוסקים מסוגל להכיל נכונה את עולם הסוד.
* תובנה מעשית: להקפיד מאוד מאוד לקבוע סדר יום בלימוד הלכה מעשית, ולא להסתפק רק בלימוד עניינים עמוקים ופנימיים. מה טוב ומה נעים ללמוד כמנהג ישראל 2 הלכות ביום בסיום התפילה, לימוד שמוריד את האורות העליונים של התפילה למציאות החיים הפשוטה, המעשית.
"כל השונה הלכות בכל יום הרי זה בן העולם הבא, שנאמר: הליכות עולם לו"
ב. "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו- חכמתו מתקיימת"
דוד המלך לימד אותנו: "ראשית חכמה יראת ה'". הבסיס לחכמה וללימוד הוא יראת שמיים ויראת חטא. הרב קוק מסביר שלימוד אמונה ללא מוסר יוצר אור מקיף ללא אור פנימי- אורות גדולים אך חיצוניים לאדם, כשם שלימוד מוסר ללא אמונה הוא אור פנימי ללא אור מקיף- התחפרות בתוך עצמי, מודעות עצמית ללא כיוון וללא אופק. יראת ה' משמעותה- האדם נפגש עם ריבונו של עולם דרך הלימוד, הקב\"ה נוכח בכל אורחות חייו- "שיוותי ה' לנגדי תמיד". מתוך כך כל מילה בתורה זוכה למשקל ולמשמעות אינסופית.
חכמה ללא יראת שמיים היא אנושית, מוגבלת ובסופו של דבר- מזוייפת.
הביטוי המעשי ליראת שמיים היא יראת חטא, החשש לפספס בפרטים הקטנים. כשאנו מזהים זלזול בפרטים אצלנו או אצל אחרים- צריכה להידלק נורה אדומה ביחס לחכמה. ביטוי שגור- ונכון במקרה דנן, אומר: \"אלוקים נמצא בפרטים הקטנים\". האמונה בגודל מתבטאת בקוטן. האכפתיות שלנו לעולם עליון מופיעה בזהירות ודקדוק בפרטי הלכה. אם אנו מזהים זלזול, ולו קל שבקלים, בפרטים הלכתיים קטנים- אות הוא על זיוף בשורשים האמוניים הגדולים.
* תובנה מעשית: לימוד מוסר יומיומי שמעצים ומחדד את המחויבות להתאים את אישיותנו ואורחות חיינו בפועל לאורות הגדולים שבתודעה.
ג. "וישמן ישורון ויבעט"
אחת הסכנות הגדולות ביותר מבחינה רוחנית היא שיכרון הכוח. העוצמה, השליטה על גורלם של אחרים, הפרסום וההילה המתלווה אליו- עלולים להשחית גם אדם שהוא טוב מצד עצמו.
ר' נחמן כותב בליקוטי מוהר"ן: "דע שקשה מאוד להיות מפורסם, כי מה שהוא מפורסם- הוא מזיק לו מאוד" ובמקום אחר כותב: "סכנה גדולה להיות מפורסם ולהנהיג העולם. לא מיבעיא (=לא צריך לומר) כשאינו ראוי כלל, ולובש טלית שאינה שלו. רק אפילו עובדי ה' באמת, גדולי הדור- יש עליהם סכנות נוראות בהנהגת העולם. כי איש פשוט- רחוק מאוד שיעבור על רציחה.. אבל בהנהגת העולם ובחידושין דאורייתא שמחדשין- יכולים לעבור ממש גנוב ונאוף ורצוח בכל פעם, בכל רגע רחמנא ליצלן".
הנציב מוולאז'ין מבאר את דברי כלב בן יפונה "טובה הארץ מאד מאוד": "ומשמעות 'מאד מאד' שתי פעמים- לשתי הוראות: 'מאד'- לטובה גשמית - במה שההשגחה שומרת את האדם מן החטא, ונמצא ש'מאד' השני- טובה רוחנית... דמה שההשגחה תמידית שמה- היא 'טובה מאד', שאין הטוב שבה מחטיא הרבה, כי ההשגחה שולטת ביותר להעניש, וממילא הרגשת הטוב רבה".
הדרך היחידה להינצל מסכנת \"וישמן ישורון ויבעט\"- להיות בענווה גדולה ולהכיר שריבונו של עולם הוא הוא הנותן כוח לעשות חיל. רק בארץ ישראל, \" ארץ אשר עייני ה' אלוקיך בה\"- ניתן להנצל מלשקוע בשיכרון הכח.
ככל שאדם גדל ומרחיב את השפעתו- במעגל המשפחה, במעגל העבודה ובמעגל הציבורי, בפרט במישור הרוחני- צריך להשגיח היטב היטב שלא לנצל את הכח והסמכות לגבהות לב הגורמת להתעמרות בזולת. \"שיוויתי ה' לנגדי תמיד\"- הדגשת הנוכחות האלוקית נותנת פרופורציה נכונה לאדם. יש לעבוד היטב על מידת הענווה ולחדד לעצמנו, לצד הסיפוק מהישגים, גם את הטעון שיפור \"כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד\"
* תובנה מעשית: לערוך מדי יום חשבון נפש מסודר, שימחיש לנו את היותנו צועדים בדרך לטוב, אך עדיין לא מושלמים, וימנע אותנו מזחיחות מיותרת.
ד. "טוב לחסות בה' מבטוח באדם"
בספר מלכים מסופר על יואש, שניצל ממסע ההרג שערכה עתליה בזרע המלוכה, כאשר הוסתר משך 6 שנים(!) בעליית הגג של קודש הקדשים, בגיל 7 הומלך למלך, ונחנך ע\"י יהוידע הכהן. הנביא מספר כי יואש עשה הישר בעיני ה', ולמרות זאת, בסוף ימיו שינה כיוון לרעה, רצח את הנביא זכריה בן יהוידע והרשיע בכל אשר פנה. חז\"ל מבארים את המהפך שאותו עבר יואש, בכך שהשתכנע ממשרתיו שחשבו שהוא אלוה, ולכן לא הרגיש מחויב למורשת רבו, יהוידע הכהן, עד כדי רצח בנו של רבו בתוך המקדש!
כאשר אדם מקבל עוצמה וכוח- זוהי סכנה גדולה שעלולה לגרום לו לשיכרון כוח ולהשחתה.
בוודאי שנכונה הדרכת חז"ל \"עשה לך רב", אך הדרך לעשות זאת באופן מתוקן היא לזכור שהרב הוא שליח ואינו מקור הכוח. גם רב גדול וקדוש הוא אדם. זו גם הסיבה שבקברי צדיקים אסור להתפלל לצדיק אלא אך ורק לריבונו של עולם שיושיע אותנו בזכות הצדיק.
* תובנה מעשית: להיזהר זהירות גדולה מהשתעבדות תודעתית. אם הגעתי למצב בו אני פועל באופן מוזר ומשונה, ללא שיקול דעת הגיוני ולא מסוגל לשים סימן שאלה ולברר את הדברים לעומק- אני בסיכון.
ה. " והעמידו תלמידים הרבה"
כאשר אנשי כנסת הגדולה מסרו את התורה לדורות הבאים הם ביטאו את המסירה בביטוי "והעמידו תלמידים". השאיפה הנכונה היא שהתלמיד יעמוד על רגליו הוא, ולא יהיה תלותי ברבו. דווקא בדורנו, כאשר התרבות הכללית פוגמת ושוחקת את ההיררכיה ואת היסוד של "עשה לך רב"- צריך להיזהר במשנה זהירות מהקיצוניות השניה, של התבטלות מוחלטת עד כדי אובדן שיקול הדעת העצמי. המבחן האמיתי לבנין רוחני ותורני נכון הוא- האם לימוד התורה והקשר לרב מרומם ומעצים את התלמיד או חלילה משפיל ומנמיך אותו. כאשר תלמיד מאבד את בטחונו העצמי ואת היכולת לנהל את חייו באופן עצמאי- זוהי נפילה שהיא היפך כוונת התורה. לא לחינם מצוות תלמוד תורה מורכבת מזוג מצוות- ללמוד וללמד. העברת התורה לאחרים ולדורות הבאים מאפשרת את המשך התפתחות והתרחבות דבר ה' בעולם, דרך התלמידים ותלמידיהם, שיהיו נושאי התורה ומעבירי המסורה לדור הבא.
* תובנה מעשית: להשגיח שהתורה תעצים ותפריח בנו כוחות חיים, של יצירה והתחדשות בכל המישורים, ולא להגיע חלילה לאיבוד שיקול הדעת העצמי. כדאי מאוד לתת מקום להבעת הדיעה האישית בלימוד התורה ולהוספת חידוש שמוסיף נופך אישי ללימוד.
ו. רב שאינו הגון
במסכת תענית מובא: "אם תלמיד חכם הגון הוא- ממנו תאכל ואותו לא תכרות, ואם לאו- אותו תשחית וכרתת... ר' חנינא בר חמא רמי: כתיב 'יפוצו מעיינותיך חוצה' וכתיב 'יהיו לך לבדך'. אם תלמיד הגון הוא 'יפוצו מעיינותיך חוצה', ואם לאו 'יהיו לך לבדך'. כך גם פוסק הרמב"ם להלכה: "וכן הרב שאינו הולך בדרך טובה אף על פי שחכם גדול הוא, וכל העם צריכים לו- אין מתלמדין הימנו עד שובו למוטב, שנאמר: כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא". אמרו חכמים- אם הרב דומה למלאך ה' צבאות- תורה יבקשו מפיהו, ואם לא- אל יבקשו תורה מפיהו".
מדברי חז\"ל אלו אנו למדים שני יסודות:
- יש מושג של רב שאינו הולך בדרך טובה או תלמיד חכם שאינו הגון.
- מסתבר שיש מקום, זכות שהיא חובה, לנו כציבור- לבחון את רמת ההגינות של הרב, שאם לא כן איך נדע שאכן הוא הגון?!
* תובנה מעשית: לא ללכת כעיוור באפלה, לפקוח עיניים, לשאול ולהקשות כאשר יש צורך. חז"ל מצפים מאתנו לנהוג בשיקול דעת הגיוני ולוודא שאכן איננו נכנסים חלילה לגדר של חסיד שוטה. מיותר לציין שהשאלות, הקושיות והבירור צריכים להגיע ממקום של ענווה וכבוד לתלמידי חכמים, ולא להתדרדר למצב הרוחני של ימי שפוט השופטים- שהדור שפט את שופטיו.
ז. "במקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב"
חילול ה' הוא כאשר תלמיד חכם שמייצג את התורה מתנהג באופן שמביא לזלזול בתורה.
כאשר הדבר קורה בפרהסיה- חילול ה' הוא חמור יותר, אך עצם חילול ה' אינו תלוי בציבוריות ובהד התקשורתי שבמעשה העוולה. הגמרא במסכת מועד קטן מספרת על תלמיד חכם שיצאו עליו שמועות רעות, ורב יהודה החליט לנדותו כדי למנוע חילול ה'. מכאן אנו למדים שחילול ה' לא מתחיל בשלב שבו מתפרסמות העוולות, שהרי הנידוי גרם בוודאי לפרסום גדול יותר אודות מעשיו הרעים. עצם המציאות של תלמיד חכם, ובפרט רב שנחשב סמכות רוחנית לציבור הרחב, הנקשר בשמועות רעות של כשל מוסרי והלכתי חמור כ"כ- זהו חילול ה', ופעולה שמטרתה לעצור את הפשעים הללו הוא קידוש ה'. כאשר עם ישראל נצמד לבעל פעור, מצווה הקב"ה את משה לשפוט את הפושעים, \"והוקע אותם לה' נגד השמש, וישוב חרון אף ה' מישראל\", וכדברי אור החיים הקדוש: "אמר להם לעשות משפט ובזה ישוב חרון אפי". מאבק נגד רשעות ושחיתות, גם כאשר היא מלווה בקלונו של תלמיד חכם שסרח, אינה חילול ה' אלא קידוש ה', כדי שלא נגיע למצב בו עולם התורה כולו נתפס בציבור כמושחת חס ושלום.
* תובנה מעשית: "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה כנגד ה'", שוב סיבה ופלפול לא יצדיקו העלמת עין ממעשי רשע. בטווח הארוך- ניקוי המציאות מעיוותים ועוולות מוסיף כבוד תורה ומקדש שם שמיים.
ח. לא להפוך את הקורבן לנאשם
בזמן טראומה, ישנה נטייה טבעית לשכנוע עצמי בסגנון "לי זה לא יקרה", והדרך להרגיע את עצמנו עוברת לא פעם בהאשמת הקורבן בתמימות/טיפשות/עיוורון וכו'. חז\"ל למדונו במסכת אבות: "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". לא מוסרי, לא הגון ולא אמיתי לשפוט את האנשים שנפלו קורבן למעשה עוולה, ובפרט את המעגל הקרוב, קרי: המשפחה והקהילה הקרובה של הישיבה. איננו יודעים את כל הפרטים, והאשמה של הסביבה בתמימות ונאיביות גורעת מהטלת האחראיות על הפושע עצמו. משל למה הדבר דומה- אדם שרואה מישהו טובע בנהר, ובמקום להציל אותו ולהביאו לחוף מבטחים מטיח בו האשמות על חוסר האחריות שבכניסה לנהר. זה בודאי לא הזמן להכאה על חטא ולעריכת וידוי על החזה של האחר. מדובר על קורבנות שנפלו ברשותו של אדם שחכמתו האפילה על מעשיו הרעים, ובשעות אלה הם זקוקים לתמיכה ולעידוד. על אחת כמה וכמה משפחת הרב, שהיא הנפגעת הגדולה ביותר מהמעשים הנפשעים המיוחסים לרב.
* תובנה מעשית: להימנע מעמדה שיפוטית כלפי הקורבנות במעגלי השונים, ובמקומה לנקוט בעמדה של רחמנות וסיוע. בשעה זו, איננו נוהגים כבית משפט אלא כבית חולים.
ט. תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם
דווקא בשעה קשה זאת, יש להימנע לחלוטין מפילוגים וסקטוריאליות מיותרת. אמירות כדוגמת "לא מפתיע שהדברים קרו דווקא אצלם", "טיפש מי שלא צפה זאת מראש" – אינן מוסיפות כבוד תורה והן בכלל איסור חז"ל של "המתכבד בקלון חברו". בזמן משבר, עיני כל ישראל נשואות לתמידי החכמים שבדור, ומהן לוקחים דוגמא להתנהגות נאותה בשעת מבחן. גם אם ישנה ביקורת נכונה- לא זה הזמן לומר אותה. זו העת לחבק ולחזק, "איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק". יבואו ימים בהם נצטרך לעסוק בהפקת לקחים מפורטת ומדויקת. אם אנו דואגים באמת לאחר- יש להתבונן היטב מתי העיתוי הנכון לסייע לו בהפקת לקחים, בוודאי ובוודאי לא בזמן שהדם שותת. ידועים דברי הרב קוק במידות הראי'ה: "והש"ית ידריכנו במעגלי צדק, שלפעמים פיתוי היצר הוא להשתקע בתוכחות לכל אחד, ואין זה כי אם רוע לב. והמרחם רחום יכפר".
* תובנה מעשית: להשתדל מאוד להיות \"נושא בעול עם חברו\", בוודאי בשעת משבר ולא לנסות להפיק רווח אישי על חשבון העצמת חולשתו של האחר.
י. השיבה שופטנו כבראשונה
"ההכרה באה, שכל הקלקולים הפרטיים באים כך מחסרונה של הארת החיים הכלליים. חורבן בית המקדש, שנטל כבוד מבית חיינו, הוא הוא הגורם שעולמנו נחשך, והנשמות סובלות ממיצרים וממחשכים, ועל כן באים הגירעונות הנוראים, המסבבים כל חטא, כל עוון וכל פשע. על כן מוכרחת היא, הנשמה הישראלית, לבקש את תיקונה בשורשה- יוחזר כבוד ה' אל מכונו, ייגלה הדר הקודש וזיוו בעולם, והכל ישוב על מכונו. ותבנה בית המקדש במהרה בימינו." (עולת ראי"ה א', עמוד קכז) דווקא בתקופה זו של ימי בין המצרים, אנו נדרשים להעמיק מבט, ולהבין ששורש כל הקלקולים, במישור הפרטי והכללי- הוא סילוק השכינה. לכן, התיקון היסודי שיעקור מהשורש את העיוותים והעוולות כולם- הוא השבת השכינה לציון. על כך אנו מתפללים, לכך אנו מקווים, ומתוך כך אנו משתדלים ופועלים.
* תובנה מעשית: להתעצם בתפילה על צער השכינה, ולהשתדל להוסיף אבן קטנה משלנו לבניין ירושלים השלימה.
ויהי רצון שנזכה בקרוב להארה גדולה בשוב ה' שיבת ציון, וישיב ה' שופטנו כבראשונה ויועצינו כבתחילה, ויסיר ממנו יגון ואנחה במהרה בימינו, אמן.