מול מחאת הלהט"ב

בעת האחרונה אנו עדים, באופן גובר והולך, לקמפיין אגרסיבי ואלים המכוון לשכנע את הציבור הישראלי לתת לגיטימציה ציבורית לאורח חיים המנוגד בתכלית לדרכה של תורה, המכונה להט"ב. התופעה הולכת ותופסת מקום מרכזי ברשות הרבים במדינת ישראל ולכן- יש צורך להתבונן בתופעה זו, בשורשיה וענפיה, מתוך מבט של תורה.

הרב רונן טמיר כ"ד אב תשע"ח

בוגרות יקרות,

בעת האחרונה אנו עדים, באופן גובר והולך, לקמפיין אגרסיבי ואלים המכוון לשכנע את הציבור הישראלי לתת לגיטימציה ציבורית לאורח חיים המנוגד בתכלית לדרכה של תורה, המכונה להט"ב.

כיוון שהתופעה הולכת ותופסת מקום מרכזי ברשות הרבים במדינת ישראל, וכיוון שנראה כי מעגלים גדלים והולכים בציבור הישראלי מצדדים בלגיטימיות של דרישות הלהט"ב- יש צורך להתבונן בתופעה זו, בשורשיה וענפיה, מתוך מבט של תורה.

לאחר הקדמה קצרה ומבט כולל אודות התופעה הציבורית המכונה להט"ב, אשמח לשתף אתכן בכמה נקודות למחשבה, עליהם יש לענ"ד לתת את הדעת.

הקדמה

מעטים המעשים המכונים בתורה "תועבה". רק ארבעה חטאים מוגדרים כך בתורה: עבודה זרה, מאכלות אסורות, מחזיר גרושתו לאחר שנישאה לאחר, ומשכב זכר. ביטוי זה הוא ביטוי חריף, שמבטא מיאוס כלפי עבירה שפוגמת בבסיס הקיום האנושי- בתחום הרוחני (עבודה זרה), בתחום הגופני (מאכלות אסורות), ובתחום החברתי-משפחתי (גילוי עריות). עם זאת, בגמרא בנדרים מובאת דרשתו של בר קפרא, המפרשת את המושג תועבה בפרשנות מפתיעה: "אמר ליה בר קפרא לרבי: מאי 'תועבה'?... הכי אמר רחמנא 'תועבה'- תועה אתה בה". בר קפרא מבין את המושג "תועבה" כטעות ביישום כח ,שהוא חיובי בעיקרו, באופן שלילי. כח החיים שמונח ביסוד הנטיה הטבעית של האדם- מופנה לכיוון שבו אין, ולא תוכל להיות, תוספת חיים. הרב קוק (אורות הקודש ג', עמ' רצ"ז), מבאר זאת במבט עמוק יותר, בדבריו אודות "תהפוכות הנטיות הטבעיות": "ההתעוררות של המדע החדש, על דבר הנטיה הטבעית שיש לאיזה בני אדם מראשית יצירתם(-נטיה מינית כלפי בני אותו המין), ובשביל כך חפצים הם לעקור את המחאה המוסרית בזה, אבל דבר אלוקינו יקום לעולם. וכבר פירש בר קפרא על זה, 'תועבה'- תועה אתה בה, שהיא נטיה רעה, שצריך אדם וכללות האדם להלחם עליה. ומקצת הטינא(-הרושם) שאולי תמצא אצל יחיד באופן שאי אפשר לעקרה, זה ראו חכמים מראש ואמרו על זה 'כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו- עושה. משל לבשר הבא מבית הטבח, רצה לאכלו במלח- אוכלו, צלי- אוכלו, מבושל- אוכלו, שלוק- אוכלו כו', ובזה העמיקו בטבע האדם, עד לחמלה על המקולקלים בראשית יצירתם...וכל הנותר בציון ונשאר בירושלם קדוש יאמר, ויִשֹנָא תהפוכות, ודרך ישרים סלולה".

הנטיה ההפוכה בענייני עריות, אינה דבר חדש. בדורות קדמונים נבע הדבר בעיקר מתאווה, מרצון לסיפוק מהיר ומיידי, ללא מחוייבות לטווח הארוך. בתקופה האחרונה לבשה נטיה זו לבוש אידיאולוגי שהופך את הקלקול ללגיטימי וראוי.

איננו מקלים ראש בקושי אותו עוברים אחוז מסויים של בנים ובנות בהקשר זה, ובגודל האתגר הכרוך בהתגברות ובניית דימוי עצמי מחדש, עיצוב של הזהות המינית והקמת משפחה. עם זאת, לא יתכן להפוך את הקושי לאידיאל, בוודאי לא בשיח הציבורי.

כמובן, תופעה זו אינה מנותקת מהתפיסה התרבותית הפוסט-מודרנית, בה אין, ולא ניתן, לקבוע אמות מידה אובייקטיביות לאמת ולמוסר. כיוון שכך- הכל אמיתי והכל מוסרי, בהתאם לאמות המידה האישיות של האדם עצמו. הערך המוחלט הוא ההזדהות האישית של האדם, והאפשרות, או אפילו הרצון לשינוי, בהשקפה או בתפיסה המוסרית-התנהגותית, אינה קיימת כלל. בעולם פוסט-מודרני, המושג "חופש הפרט" מקבל מימדים מפלצתיים, ומעניק לגיטימציה לכל דבר ועניין שאינו פוגע בחופש של האחר. ההנאה מקבלת משקל עצום בחיים, והצורך להתגבר ולווסת רגשות ורצונות אינו קיים כמעט בכלל. "חיה ותן לחיות", או "איש באמונתו יחיה"- זוכים למעמד של דברי אלוקים חיים.

כעת, נעמוד על 10 נקודות למחשבה, הצומחות מתוך הסוגיה הזו והעיסוק הציבורי בה בעת האחרונה.

א. מבט רחב ועמוק.

"דוד- דגלי מסכתא, כתיב ביה יראו ישרים וישמחו". כאשר אנו מזהים נטיה חברתית מסויימת, בוודאי כזו שתופסת נפח בזירה הציבורית, עלינו להעמיק בשורש הנטיה הזו, ומתוך כך להציע ניתוב נכון ומאוזן, בבחינת "גלי מסכתא". אי אפשר לנתק את המאבק על הלגיטימיות של המכונים להט"ב, מהמאבק הרחב על זהותה היהודית של מדינת ישראל. המאבק על הכותל המערבי, המאבק על דמותו של צה"ל, המאבק על הגיור, על הכשרות, חוק הלאום, הקרן החדשה- הכל מתנקז למאבק אחד: אופיה היהודי של מדינת ישראל והזיקה של העם היהודי להר סיני ולתורה.

לאור זאת, יש לראות את השיח הזה בהקשר הרחב והכולל שלו. המאבק הספציפי הזה הוא על דמותה של המשפחה בישראל, ובהתאם לכך גם המענה הנדרש מאיתנו כלפי התופעה הזו- העמקת היסודות הללו, של זוגיות, משפחה והורות, מתוך מקום של תורה. התמונה איננה רק במישור האישי/משפחתי. יש צורך לברר את הדברים בצורה רחבה יותר- בירור עמוק של עניינו של עם ישראל בכלל, ומדינת ישראל בפרט- בהקשר הפנימי של הערכים המובילים אותנו כציבור ישראלי, ובהקשר הרחב של הערכים אותם אנו מייצגים כלפי משפחת העמים.

ב. פרט וכלל.

יש ליצור אבחנה ברורה בין הצורך לאהוב כל יהודי באשר הוא, ולקרב באהבה ובסבלנות גם אדם המוגדר כחוטא, במישור האישי והפרטי, לבין החובה למחות כנגד עיוות במישור הציבורי.

כאשר אנשים המנהלים אורח חיים המנוגד לרצון ה' מתאגדים כקהילה- עלינו למחות נגדם בכל תוקף. לא שמענו מעולם על הקמת קהילה של מחללי שבת או מדברי לשון הרע. "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב". לא לחינם פסוק זה עוסק בעוברי עבירה בלשון רבים. כל עוד אדם לא מתאגד בקהילה שכזו- יש לנהוג כלפיו בסובלנות ואחווה גדולה, ולקרבו בעבותות אהבה. כאשר מדובר בתופעה ציבורית- התמונה משתנה. כך מבאר הרב (עין אי"ה שבת ב', עמ' 86): "אבל עלינו להבדיל בין החולאים המוסריים, שהם יכולים להשתרש בעומק החיים, עד שלא תהיה שום תרופה לאותו הציבור כי אם כליונו מן העולם, ולאומה הישראלית שהכליון אי אפשר לה...מסבבת המחלה האיומה ההיא את הפיזור והגלות...הדבר הממאיר, שכשהוא מכניס את ארסו, אין עוד רפואה כי אם ע"י הגלות והחורבן הלאומי והמדיני, והפיכת חיי הציבור משורשן- שרק אז יוכלו יחידים הפזורים להתחיל לצאת מתוך הביצה של הרשע והזוהמה- הוא רק אותה הנבלה של השחתת המוסר המתלבשת בכלים של נימוס, שאין השכלול המדיני מכריח את סתירתם...אלה בעלי נימוס וריעות, והזוהמה והנבלה היא מלופפת בסדרי חייהם פנימה עמוק עמוק. נגע זה כשמתפשט בארץ- אין לו רפואה. אם תוסיף המדינה שכלול, ואם יוסיף הלאום גבורה ועז, יוסיפו החיים החיצונים לתן עוד אומץ לשיקוע של הנבלה המגועלה. ואם לא תוקדם לזה רפואה של מהפכה עזה, המהרסת ומכלה את כל מוסדי החברה הרעים עם כל הנימוסים המנוולים, תוכל הנהגה כזאת לכלות את כל היחידים מנפש עד בשר, ולהביא כליון שלם לאומה, בצורה של צרעת ממארת בגוף האנושיות כולה".

 ג. חטא בפרהסיה.

"אין איש בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", אך לא מקובל להתגאות בחטא. נכון, המושג "גאווה" הוא  משחק מילים המבוסס על המילה האנגלית המתארת את התופעה. עם זאת, אין מקום לגאווה בהקשר זה. מצב כזה הוא מצב כואב ומייסר, ולא מקור לגאווה. היסוד המנחה את אנשי הלהט"ב במצעדי ה"גאווה" שלהם בחוצות הערים, היא הטענה שהבעיה אינה מונחת כלל לפתחם, אלא החברה היא זו שצריכה להשתנות ולהעניק מעמד של כבוד להם ולשכמותם. הטלת האחריות על החברה, והסרת האחריות מהאדם עצמו להתמודד בגבורה מול הנסיון הקשה בו הוא נמצא- שומטת את הקרקע תחת הסיכוי לשינוי. העברת הזירה למרחב הציבורי, והצגת התופעה ככזו הדורשת מהחברה לשנות תפיסה- מונעת כל אפשרות לדיון אמיתי על התופעה כשלעצמה.  

ד. יסוד החופש.

הטענה המרכזית המלווה את מחאת הלהט"ב היא "איש באמונתו יחיה". זהו כמובן עיוות של הפסוק בחבקוק: "הנה עופלה לא ישרה נפשו בו, וצדיק באמונתו יחיה". האדם שנפשו אינה ישרה חי בעופל, בחשיכה, ולעומתו- הצדיק חי מתוך אמונתו. אנחנו בוודאי בעד חופש, אך כזה שמאפשר באמת לכוחות החיים לבוא לידי ביטוי שלם, ולא חופש המסחרר את האדם ומוביל אותו להתמכרות להנאות רגעיות על חשבון האמת והנצח. כך כותב הרב (מידות הראי"ה, חופש): "השאיפה לחופש הדעות יש בה צד טוב וצד רע. צד קדוש וצד טמא. הצד הטוב הוא כשהשאיפה הזאת מתרוממת מהמועקה של הדמיון ושל התאוות החומריות. אז הדעה מתהלכת במהלכה החופשי ומאשרת את האדם ואת החברה. והצד הרע שבה הוא כשהציור של חופש הדעות עושה את דרכו ע"פ הנטיות הטבעיות שבאדם, שהמזג והדמיון, הנטיה התאוונית וכל מה ששפל מצד הבהמיות של האדם, רושם עליו את רשימתו. אז חופש הדעות מביא את האנושיות לידי התכערות נוראה, המאבדת את הון החיים ועוקרת את ההוד והנצח מנפש האדם בצורתו היחידית ובצורתו הציבורית, וטוב לפני האלוקים ימלט ממנה"

ה. היחס להנאה בחיים.  

חלק מרכזי מהטענה של "קהילת" הלהט"ב, נוגע לזכות הבסיסית של אדם לנהל חיים שמחים, על פי נטייתו ורצונו. ידועים דברי הרב קוק(עין אי"ה שבת ב',עמ' 128): "יסוד דרך ד' הסלולה בישראל הוא מילוי החובה. התעודה האלוקית היא מקפת את האדם למלאות את תכונתה. נוצר האדם על פי גורלו להיות איש או אשה- היינו למלא תפקיד ידוע בהוויה. השם המייחד את העצמיות של הנקרא, כולל בקרבו את הצד היותר יסודי שבהוויה. כיון שהוויה היא חובה, עבודה ומשמרת, אי אפשר להעלות על הלב כי אם להתפשט בשכלול החיים שבתוך החוג, המצוייר מהגורל העליון. דרכי האמורי נוסדו על ההנחה המגושמה שהחיים הם 'מילוי-החפץ', לא 'מילוי-חובה'. את החפצים אפשר להחליף על פי השפעת חפץ יותר מלבב. חיי המשפחה המוטבעים על פי מילוי החובה, מכוונים את התפקיד לכל צד, עד אשר עם כל ההשפעות שכל אחד מקבל מזולתו, לא יומר היסוד של ההויה ותכונת החיים- שהוא יסוד השם. מה שאין כן דרכי האמורי התרים רק אחרי מילוי הרצון, ועם עדנת הרצון והרמת ערכו על פי החובה, אין להם כל עסק. הם מורים גם להחליף את עצם החיים שלהם כשהרוח יעלה להיות נוטה לזה. וכל האורחות היותר נלוזים, יכולים הם להיות מתפשטים על פי שילוח רסן מעל החיים, מאין להם תעודה וחובה, כי אם חפץ ומילוי שרירות לב".

אנו בעד הנאה בחיים, אך לא בעד נהנתנות. ההבדל בין הנאה לנהנתנות היא במקומה של ההנאה כדבר הנלווה לייעוד בחיים, ולא חלילה כערך מרכזי ומוחלט. החיים עבורנו הם אמצעי למילוי תפקיד, להגשמת ייעוד, ולא מטרה בפני עצמה.

ו. קבלת השונה.

אנו שומעים, השכם והערב, הטפות מוסר סביב הצורך לקבל את האחר, גם אם הוא שונה בדעותיו ואורחות חייו. אין ספק, חלק מקיומה של חברה מתוקנת מבוסס על סובלנות כלפי הזולת, במובן הרחב של המילה. עם זאת, כדאי לשים לב לשתי נקודות בהקשר זה. ראשית- בריאת העולם בזוגות, והנסירה שניסר הקב"ה את האדם- מכוונת בדיוק למטרה הזו, של בניית אחדות דווקא מתוך מקום שונה. האיש שונה מהאשה, פיזית ונפשית, והאיסור להתחתן עם קרובים מדרגה ראשונה רק מדגיש את הצורך לאחד בין משפחות שונות, רקע שונה ומנטליות שונה. דווקא הנטיה לקשר עם בני אותו המין מבטאת את ההיפך הגמור- חוסר פתיחות אמיתית כלפי מי ששונה ממני.  שנית- כל מי שנחשף לשיח הציבורי סביב מחאות הלהט"ב יודע היטב עד כמה מדובר בשיח אלים וכוחני, בו כל מי שמעז להביע דעה שונה- מותקף ללא רחם ומתויג מיד כ"הומופוב". אין בשיח זה דבר וחצי דבר עם המושג "קבלת השונה". לא יתכן שהדרישה לקבל את השונה תהיה כה חד-צדדית ותסתכם בקבלת האחר אותי. גם אני אמור לקבל דעות אחרות, ולאפשר גיוון וחילוקי דעות בכבוד הדדי.

התגובות האגרסיביות הללו מטילות צל כבד על כנות הדרישה לקבלת השונה. ככלל, ניתן בקלות לזהות גישות ודעות מניפולטיביות, באמצעות החלפת השמות או הדמויות בהן מדובר. אילו היינו רק מנסים להחליף את המילה להט"ב במילה חרדים, או אנשי הגבעות- היינו נתקלים בחומה קשוחה כפלדה מצד אחינו מהצד האחר של המתרס. שם, אין, ולא תהיה, מבחינתם, קבלת השונה כפי שהוא, אלא דרישה אולטימטיבית לחינוך מחדש ול"המרה"- מילה שהס מהלזכיר בהקשר הלהט"ב.

אנו במפורש בעד סובלנות כלפי השונה, בתנאי שאותו שונה אינו נלחם באלימות להפוך את האחר ולהכריח אותו לחשוב כמותו.

ז.  ערך המשפחה.  

נקודת אור במחאת הלהט"ב, היא הבלטת הערכים שבחסדי ה' הוטמעו בחברה כולה. ערך המשפחה הוא ערך יסוד בחברה, עד כדי כך שגם אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות, משקיעים הון יקר בחגיגת החתונה. הדבר מעיד על הבנת ערך הקמת משפחה, למרות שאצל חלקם הגדול, לצערנו, הזוג חי יחד גם קודם החתונה. העובדה שאנשי הלהט"ב מתעקשים לקיים טקס חתונה בין בני אותו המין, מבטאת את הקונצנזוס הציבורי בהקשר של ערך המשפחה. כעת, עלינו מוטלת החובה להעמיק את היסוד הזה בטהרתו, ולהאיר את אור המשפחה האמיתי, מתוך מבט של תורה.

ניתן היה לתאר, תיאורטית, מצב, בו היה מתקיים מאבק ציבורי שכותרתו: ביטול מוסד המשפחה, חיים של הפקרות מוחלטת ללא תא משפחתי כלל. אז, היינו נדרשים לחריש עמוק יותר. אשרינו, שאין צורך להוכיח ולשכנע עד כמה חשובים חיי משפחה.

כמו בכל דיון, עלינו למצוא את המכנה המשותף, ומתוכו לצאת ולשכנע. נראה שהרצון להקים משפחה משותף לכולם, וזו נקודת פתיחה חשובה. כעת, עלינו לצקת תוכן אמיתי למושג זה ולמלא אותו באופן נכון, לאור הדרכתה של תורה ולאור הטבעיות האנושית הבריאה, שעל פיה משפחה מורכבת מאבא, אמא וילדים.

ח. ילדים זה שמחה.

גם המאבק האחרון של הלהט"ב, על האפשרות להביא ילדים לעולם דרך פונדקאות, קשור לאותה הנקודה. מוסכם על הכל, שילדים הם בסיס הקשר הזוגי, הורות וגידול ילדים מחברים באופן עמוק יותר את בני הזוג. אנו כמובן מסכימים לחלוטין לכך, כפי שמבאר רש"י על הפסוק "ודבק באשתו והיו לבשר אחד"- שהמדובר בילד, שבו נעשה בשרם אחד. כפי שכתבנו לעיל, גם בהקשר זה מדובר, כמובן, בעיוות של ערך אמיתי ביסודו, והוצאתו מההקשר הנכון. עם זאת, ההסכמה שקיימת סביב חשיבות הבאת ילדים לעולם, והשפעתה על החוסן המשפחתי, היא נקודת אור נוספת, שדורשת ניקוי וטיהור.

אנו נדרשים לדון מכך קל וחומר בעצמנו. אם גם לאנשים טועים, המנהלים אורח חיים מעוות, ברורה חשיבות גידול ילדים, והם מוכנים להיאבק שנים כדי לזכות למשהו שאיכשהו קשור לפרי בטן- קל וחומר עבורנו, המבקשים להוסיף אור של טהרה וקדושה בעולם. עלינו להתחזק בעניין זה, וכפי שמבאר הרב קוק(פנקסי הראי"ה, ב', עמ' ע'): "מן היסוד המוסרי הפשוט, שהאדם אינו רשאי לפטור עצמו מלפעול כל הטוב שיהיה לאל ידו אל כלל המציאות, בין שיהיה הטוב מיד, בין שיבוא אחר עתיד גדול וארוך מאד- באה מצוות פריה ורביה...עלינו לדעת, שהעתיד של המציאות וודאי הוא טוב ומאושר מאד. אם כן, בהתרבות החיים, הלא ימשך הדבר, שיגיעו מהם רבים לתקופה המאושרה, שאז יתענג כל המין האנושי על ה' ועל טובו, שהוא אושר גדול ועונג של חיים טובים, שראוי לחמוד אותם מאד, ואיך לא תהיה חובה מוסרית אלוקית, שלא לימנע מהרבות גורמים להיות מקבלי הטוב האלוקי המאושר?! וכמה אבירות(-אטימות) לב יש בזה, אם בשביל תואנה של מצב שעה, ישמיט האדם עצמו מהשפיע את הטוב הגדול הזה בעולם".

ככל שהאמון במציאות החיים, ובטוב הצפון בהם, גדולה יותר- כך גדל הרצון להרבות נשמות שייהנו מטוב זה.

גם בהמשך(שם, עמ' קמ"ב), מוסיף הרב: "ישראל אמנם נקדשו,שהם התחייבו בפריה ורביה ממצוות ה' עליהם, מפני שידיעת ה' לאמיתתה, מובילה אל הידיעה של אושר החיים שסוף סוף יבוא, על כן יש בזה צדקה ומצווה רבה להרבות חיים. אבל אומות העולם, שאינן מוכשרות להשכיל כזאת,והדעה 'נח לו לאדם שלא נברא'- היא עושה בעצם את העסק להתהוות החיים והבאתם- לחטא".

אשרינו, שגם ישראל שחטא, מבינים את ערכם של הבאת ילדים לעולם וגידולם. עלינו לקחת ערך זה, ולהעצימו בטהרה ובקדושה.

עם זאת, יש להדגיש כי הבאת ילדים לעולם אינה מצטמצמת בסיפוק שבכך, עבור ההורים שיגדלו אותם. הבאת ילדים לעולם היא ייעוד, משימה חשובה מאין כמותה, ובהקשר זה- הביטוי השגור לאחרונה בפי הלהט"ב: "גם לנו מגיע ילדים"- אינו במקומו כלל. ילדים אינם כלי להנאה של ההורים, הם נשמות טהורות, שנפלה בחלקנו, ההורים, הזכות לגדלם ולהאיר את האור שלהם בעולם. בקיצור, יש לומר: ההורים עבור הילדים, ולא הילדים עבור ההורים. 

ט. להימנע ממכבסת מילים.

חלק מההטעיה בשיח הציבורי, נוגע למניפולציות תקשורתיות, ושימוש במילים "מכובסות". לדוגמא, המאבק האחרון סביב היתר "פונדקאות" לזוגות חד-מיניים, נשמע מאד נאור ונקי. כידוע, מדובר על השכרת רחם של אשה, בדרך כלל ממעמד חברתי וסוציו-אקונומי נמוך, דבר שבמדינות רבות אסור מבחינה חוקית, ובמדינות אחרות, המתירות "פונדקאות"- נעשה במגבלות רבות, כדי להימנע מסחר בבני אדם, כשם שתרומת איברים דורשת פיקוח הדוק על מנת למנוע חלילה סחר באיברים.

המושג "פונדקאות" מסתיר את האמת העומדת מאחוריו. היתר גורף ל"פונדקאות" שכזו, רק כדי להצדיק יצירת ילד בניגוד לטבע האנושי, הוא מסוכן מאד, מוסרית, לחברה כולה. לכן, יש להחזיר את השימוש במונחים הנכונים, המשקפים נכונה את הדיון, כדי למנוע סחף בדעת הקהל לכיוון מוטעה. כך מבאר הרב, בהקשר אחר, את השימוש ב"מכבסת מילים" כדי לטהר עוולות: (עין אי"ה שבת ב', עמ' 53): "אבל עוד עלולה החטאת לרדת עד סוף הדיוטא התחתונה, עד אותה המידה שתישאר צורת המשפט רק הברה ריקנית מכל תוכן, רק מלובשת באיזו צורה של תכונה משפטית, בשביל הסדר החיצון של הבריות, אבל לא מצד תביעת הלב הפנימי...צורה משפטית שאין לה כי אם שמה בעלמא, ובקרבה אין שום יושר ושום משפט, וההגיון האמיתי סותר אותה מיניה וביה".

לא לחינם יצר אותנו הקב"ה כך, שרק איש ואשה יכולים להביא, יחד, ילד לעולם. כל פיתרון אחר, הוא מלאכותי, וטומן בחובו תופעות לוואי קשות. אין ספק, יש מקרים בהם אנו תומכים בפתרונות כמו פונדקאות, אך בוודאי שצריך לשמור זאת למקרים מסויימים מאד, במגבלות קפדניות, ולא להשתמש בכך בקלות ראש.

דוגמה נוספת, היא השימוש הציני בפסוק "ואהבת לרעך כמוך" סביב סוגיית הלהט"ב. מי לא בעד אהבת ישראל? הנושא הנידון אינו אהבת האחר אלא השורש שמחיה את האהבה. באופן כללי, כדאי תמיד לעיין בפסוקי התורה, בשלמות וללא הוצאה מההקשר. הפסוק הוא: "ואהבת לרעך כמוך, אני ה'". יסוד אהבת הזולת הוא אהבת ה', וכמתבקש ממנה- מילוי רצון ה'. אהבת האדם, ואהבת האחר, אין משמעותה אדישות כלפי כשלים מוסריים של הזולת. "את אשר יאהב ה'- יוכיח". אהבה מולידה תוכחה, בשעת הצורך.

ככלל, עלינו להתרחק משקר בשיח הציבורי, לקרוא לילד בשמו ללא עטיפות דמגוגיות. כך יוכל הדיון להיות ענייני וחף ממניפולציות תקשורתיות.  

 י. בהפגנות לא מחנכים.

בשולי הדברים, עלינו לזכור כי בהפגנות ובמחאות קולניות- לא נשכנע את הציבור הרחב, ובוודאי שלא נשכנע את מי שדעתו שונה משלנו. אכן, יש מקום וחשיבות להביע מחאה, כדי לעצור את הסחף הציבורי, וכדי לא להפקיר את הזירה הציבורית לצד שכנגד. אך עלינו לזכור- מהפיכות אמיתיות דורשות בניין עולם ערכים שלם, עמוק ויסודי- ועולם כזה לא ייבנה בכיכר העיר. עיקר האחריות מוטלת על בית המדרש- להעמיק את העיסוק בערכי המשפחה, האדם בכלל, הייעוד מול ההנאה וכו', ולא להסתפק בצעקות. בסופו של דבר, הטמעת ערכים דורשת התמדה וסבלנות, וב"ה הציבור הישראלי, ברובו המכריע, נתברך בחושים בריאים וטבעיות בריאה, ויודע היטב היכן נמצאת האמת.

 יה"ר שנזכה לראות את מלכות ה' עלינו, ומתוך כך יסתלקו כל הסיבוכים והבלבולים האופפים אותנו כחברה וכפרטים, ונוכל לכוון את כוחותינו כולם למטרה האמיתית שלשמה נוצרנו- גילוי כבוד ה' ומלכותו עלינו- כאומה, כמשפחה וכפרטים, באופן אמיתי ומאוזן, ומתוך שייכות מלאה לתורתנו ולאור ה' המופיע עלינו.