מחשבות בלוויית החייל מקס שטיינברג ז"ל

הר הרצל. יום רביעי.אחת עשרה לפני הצהריים. שלושים מעלות בצל. אני עולה אל ההר ומצטופף יחד עם רבבות עמך בית ישראל, מודה לה' על הזכות הגדולה שנפלה בחלקי, ללוות למנוחת עולמים את גיבור ישראל, לוחם גולני סמל מקס שטיינברג, שנפל בקרב בעזה.

הרב רונן טמיר כ"ו תמוז תשע"ד

הר הרצל. יום רביעי.אחת עשרה לפני הצהריים. שלושים מעלות בצל. אני עולה אל ההר ומצטופף יחד עם רבבות עמך בית ישראל, מודה לה' על הזכות הגדולה שנפלה בחלקי, ללוות למנוחת עולמים את גיבור ישראל, לוחם גולני סמל מקס שטיינברג, שנפל בקרב בעזה.
חייל בודד, זו ההגדרה הרשמית. איזה בודד, אני חושב לעצמי. כנראה שעם ישראל החליט לבטל היום סופית את ההגדרה הזאת.
עוד ועוד נחילי אדם זורמים ועולים להר הגיבורים. אנשים שקמו בבוקר והחליטו לוותר על יום עבודה. פנסיונרים, בני נוער שהגיעו היישר מחופשת הקיץ. אנשים נשים וטף, זקנים עם נערים, חרדים עם חילוניים,עולים עם ותיקים. כולם מתייצבים כאן, על ההר הקדוש הזה, ללוות את מקס בדרכו האחרונה. מקס, שבחר לעזוב את מולדתו ומשפחתו, וללכת כמו אבינו הראשון אברהם, "אל הארץ אשר אראך". מקס, שהתגייס לגולני, וכך קשר את גורלו, את חייו ואת מותו, בגורלנו שלנו, העם היושב בציון.
בזה אחר זה עולים להספיד. ההורים, האח, האחות, שגריר ארצות הברית בישראל, שגריר ישראל בארצות הברית, ראש העיר, נציג הכנסת. כולם, מתוך רגישות למשפחה, נושאים דברים בשפה האנגלית. אני מביט סביבי.לא קשה להבחין כי לרוב מוחלט של המשתתפים אין שמץ מושג מה אומרים המספידים. עמך בית ישראל מעולם לא הצטיינו באנגלית. אך הנשמה מבינה. כולם עומדים בסבלנות, בשקט, באצילות, עומדים ובוכים. בוכים בהזדהות אמיתית עם כאב המשפחה, בוכים בשותפות אמת עם כל החברים-האחים מגדוד 13 בגולני, בוכים מתוך גאווה דוחה על הזכות להיות חלק מהעם הנפלא הזה, עם שמתגלה כעת במלוא הדרו.
בזוית העין אני מבחין ביהודי מבוגר, חזות מזרחית. הוא עומד בשמש הקופחת, מזיע כולו, ובידו שלט שכנראה הכין בעצמו: "מקס שטיינברג הי"ד. בישראל אין חייל בודד". ברקע, אחותו של מקס מספידה, ואפילו אני מצליח לקלוט את ההתפעלות העצומה שלה מהרבבות שבאו לחלוק כבוד לאחיה הגיבור. ראש העיר עולה להספיד, וממחיש בהתרגשות עד כמה מבטא ההר הקדוש הזה את קיבוץ הגלויות. באותה חלקה, הוא מספר, קברנו ביממה האחרונה חיילים שהגיעו מאתיופיה, מרוקו, רוסיה וכעת מארה"ב.
ואני חושב לעצמי. אנו בימי בין המיצרים, אבלים על חורבן ביתנו בעוון שנאת חינם. כמה אהבה אני רואה מסביבי. איזו ערבות, איזו אהבת חינם! את קבלת הפנים למשיח, אני חושב לעצמי, כדאי לערוך על ההר הזה. כאן הוא יכיר יותר מכל את הפנים היפות של עמנו. גדודי גיבורי ישראל יעמדו כאן, שורות שורות, לקבל את פניו ולהסביר לו לאיזה עם גדול הוא מצטרף.
הר הרצל. אחת בצהריים. טקס ההלוויה הסתיים. המוני בית ישראל משתרכים לאיטם אל מחוץ לחלקת הקבר. בשקט, באצילות ובארשת פנים קודרת, יורדים ההמונים מן ההר בחזרה אל שגרת יומם. ביציאה, שלט נוסף. "מקס שטיינברג ז"ל. במותך ציווית לנו את החיים. עם ישראל אוהב אותך! ת.נ.צ.ב.ה "
שדרות הרצל. אחת ורבע בצהריים. שלושים ושתיים מעלות בצל. אני חוצה את הכביש. העיניים עדיין אדומות, הלב מלא בגאווה גדולה על הזכות להיות חלק מהעם הנפלא הזה. כנראה, אני חושב לעצמי, כנראה שאויבינו לא מפרשים נכונה את חילוקי הדעות שבינינו. "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".
אני הולך ומשנן לעצמי. "מקס שטיינברג ז"ל. בישראל אין חייל בודד".
מקס, אחי היקר. תהא נשמתך, ונשמות חבריך הגיבורים והקדושים שמסרו נפשם על קידוש ה', העם והארץ, צרורות לעד בצרור החיים, אמן.