סוגי עבודת ה'
שאלה:
אם הבנתי נכון את מה שלמדנו בשיעור על שני סוגים של עבודת ה', יש אדם שיכול להיות צדיק ולדקדק במעשיו, אך בעצם הוא עושה זאת בשביל עצמו, ויש אדם שכל מה שיעשה יהיה לכבוד ששם שמים יגדל במציאות, בלי נתינת חשיבות לעצמו. הרב הביא את הדוגמא: לענות תשובה בשיעור, נניח "הברקה". זו דוגמא שנגעה אליי כי יצא לי להתבלט בנושא כמה פעמים. זו באמת דרגה יותר גבוהה להיות במודעות שהעיקר הוא שהתשובה תאמר, ולא משנה ע"י מי, ואם מישהו אחר עונה – אז זה משמח באותה המידה שאני עונה. בהשלכה של הדוגמא הזאת לכל מיני מקרים אחרים במציאות, התעוררו לי כמה שאלות: אם אדם חי בחברה ופועל בתחום מסוים לשם ה', אבל יש עוד הרבה אנשים כמוהו בחברה הזאת שעושים את זה? וגם אם הוא לא יהיה הכול ימשיך להיות כמו שהיה, אז האם הוא מיותר? אני מרגישה שהרבה פעמים כשאני נמצאת כשאני במקום שיש בו כבר ביטוי לדברים שאני מסוגלת לפעול בהם, אז אני כבר מלכתחילה לא מוציאה לפועל את זה. כמו למשל כשאדם צריך עזרה כלשהי וכבר מישהו אחר עזר לו, אז אין צורך בי במקרה הזה. השאלה היא אם יש עניין שדווקא אני אוציא לפועל כוח מסוים, או שאם הוא כבר נמצא – זה סתם כדי להתבלט ועדיף שלא לבטא אותו. מבחינת מה שלמדנו במסילת ישרים לי זה נשמע שאין טעם לתת ביטוי לדבר שכבר יש לו ביטוי, ועדיף באמת לשמוח בזה שכבוד ה' גדל מאותו ביטוי ולא להצטער שלא אני זאת שביטאה זאת. מצד שני זה נראה שכך אדם לא מקיים את שליחותו, ואולי דווקא הוא צריך להגדיל ככה את כבוד ה' (כמו בדוגמא של העזרה: אולי דווקא הוא צריך לרוץ ולעזור ראשון לאותו אדם).
תשובה:
אני מבין שאת שואלת כיצד ניתן לבוא לידי ביטוי תוך איזון בין הרצון למימוש עצמי לצורך שלא להתבלט. האם אין מקום להצטער על פספוס הזדמנות לעזור ולהועיל, גם כאשר מישהו אחר כבר "עשה את העבודה"? לכל אחד מאיתנו יש נשמה מיוחדת, תפקיד מיוחד וכישרונות מיוחדים. בעיניים אנושיות אנו רואים את הדברים בצורה גשמית וגסה ולכן נדמה שיש הרבה אנשים בעלי כישרונות זהים, אך באמת ברור שאין הדבר כן. לא תמיד הייחודיות תבוא לידי ביטוי באופן הנראה לעין, אך היא קיימת גם כך. הקב"ה לא היה בורא אותנו סתם כך וחלק מהאמונה בהשגחה פרטית היא ההבנה הפשוטה שיש כוונה פרטית בכל בריאה, ובוודאי בכל נשמה של יהודי מכך נובעת המסקנה המתבקשת שמימוש הכוחות והוצאתם לפועל אינה זכות השמורה לאדם אלא חובה. יחד עם זאת בוודאי יש להישמר מנגע הגאווה ולהימנע מפעולות הנעשות על מנת להתבלט. אין כל פגם בגילוי הכוחות אך יש פגם גדול בהפיכת הגילוי למטרה ולערך. לכן צריך כנות גדולה מצידנו כדי להבחין בין פעולה שנעשית ממניעים אמיתיים, גם אם תגרום התבלטות מסוימת, לבין פעולה הנעשית כדי להתבלט. בחז"ל מובא כלל "מגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב". בוודאי שיש מעלה להיות שליח לדבר זכות, ויש מקום לטרוח ולהתאמץ כדי שאכן נצליח לזכות בשליחויות מצווה. אך גם כאשר האדם הצליח במשימתו ושימש כשליח מצווה מדריכים אותנו חז"ל: "אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת" דהיינו לא אתה בעל הבית על המעשה החיובי, הקב"ה ברא אותך כך ומחובתך להשתמש בכישרונותייך המולדים לעשיית רצון השי"ת. לכן בוודאי שיש שמחה גדולה כשאדם זוכה שמעשה חיובי ייעשה דרכו, אך מרכז הכובד הוא על הטוב שהגיע לעולם ולא על הצינור שדרכו הוא הגיע. בהקשר הזה כדאי לזכור את דברי משה רבנו, שעפ"י המדרש כאשר הגיע השטן לחפש את התורה בארץ ישראל ובא למשה, הכחיש משה את קיומה אצלו. אמר לו הקב"ה "משה בדאי אתה" ענה לו משה "וכי אחזיק טובה לעצמי"?! ובזכות ענווה זו, מייחס הקב"ה את התורה על שמו של משה רבנו "זכרו תורת מעשה עבדי". למעשה בוודאי שיש לטרוח ולהתאמץ כדי לזכות לשמש צינור לחסד ולעזרה לזולת, אך לזכור שאנחנו רק צינור. בהצלחה רבה!