לשון הרע
התבוננות בשורש חטא לשון הרע ובתיקונו
הרב איתן קופמן י"ג סיון תש"פ
חומרת חטא לשון הרע בתורה ובחז"ל
בפרשה שלנו מובא חטאה של מרים, לשון הרע, ובעקבותיו עונש הצרעת. אנו יודעים שגם על דין מצורע חז"ל אמרו שהוא בא בגלל לשוה"ר והוצאת שם רע.
חז"ל עמדו על הקושי שיש בדבר, שהרי אם הצרעת היא חולי בגוף, אז צריך ללכת לרופא ע"מ להתרפא ממנה ולא ללכת לכהן. אלא שהצרעת המדוברת בתורה, אינה חולי גופני, אלא סוג של נגע רוחני, מעין עונש שבא על קלקול ופגם רוחני-מוסרי, ולכן מחלה זו מלווה בטומאה, וממילא הולכים לכהן להיטהר ולא לרופא.
החטא המרכזי שהחז"ל יחסו לטומאת הצרעת הוא לשון הרע והוצאת שם רע:
כמובא בגמרא בערכין (טו:) ואמר ר' יוסי בן זימרא כל המספר לשון הרע נגעים באים עליו
אמר ריש לקיש מאי דכתיב זאת תהיה תורת המצורע זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע
כשאנחנו רואים את היחס של התורה למי שמדבר לשון הרע, אפשר לומר שיש כאן יציאה מפרופורציות. כמובן שלשון הרע הינו חטא חמור, אבל עדיין, האם העונש כאן לא חמור מידי?
המצורע טמא שבעה ימים, יוצא מחוץ למחנה, צריך לכבס בגדיו, עליו להביא קרבן המורכב מהרבה בע"ח (שני ציפורים, ועוד בהמות לאשם חטאת ועולה, ואם הוא עני הוא נותן שני ציפורים לחטאת ועולה) הוא צריך לגלח את כל שערותיו, וביום השמיני יש טקס שלם שהכהן מטהר אותו. לא מצאנו דבר כזה בחטאים אחרים, אפילו לא במחלל שבת בשוגג או אוכל מאכלות אסורים וכו.
גם חז"ל, דיברו בתורה מאד קיצונית, על החטא הזה, לכאורה ג"כ מעבר לפרופורציות, למשל, הגמרא בערכין (טו:) אומרת: אמר מר עוקבא כל המספר לשון הרע אמר הקדוש ברוך הוא אין אני והוא יכולין לדור בעולם ..ואיכא דמתני לה על גסי הרוח
א"כ, מה יש בלשוה"ר שהוא כ"כ חמור למרות שבמבט ראשון לא נראה כך?
הקושי בשמירת הלשון
נקודה מעניינת נוספת הקשורה לחטא זה, היא הקושי. בחז"ל רואים שזהו החטא הכי קשה ולא רק זאת הוא גם תדיר מאד.
בבא בתרא דף קסד ע"א ע"ב:
(רמת הקושי=) אמר רב יהודה אמר רב רוב בגזל ומיעוט בעריות והכל בלשון הרע בלשון הרע סלקא דעתך אלא אבק לשון הרע.
(תדירות=) אמר רב עמרם אמר רב שלש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום הרהור עבירה ועיון תפלה ולשון הרע לשון הרע סלקא דעתך אלא אבק לשון הרע.
זה מזעזע, יש הו"א שכל אדם נכשל בלשוה"ר, ובפועל כולם באבק לשון הרע! זה ממש מייאש!!!
(יש לדעת שהחפץ חיים כותב, שהגמרות הללו מתייחסות לאדם ששומר תו"מ אך לא משתדל במיוחד לעבוד על עברות הללו, אולם מי שינסה להתמקד בלשוה"ר יצליח בודאי).
מה שרש הבעיה בחטא לשוה"ר
האמת היא ששרש הבעיה נמצא בשאלה. עצם המחשבה שזה לא חטא חמור כ"כ מלמד על אי ההבנה.
מדוע אנו שואלים זאת? משום שאנו עושים הבחנה בין חטא מעשי ובין חטא שהוא סה"כ בדיבור.
רוב בנ"א, נותנים ערך לפעולה גשמית מעשית יותר מאשר לפעולה שלכאורה אנה מעשית כמו הדיבור והמחשבה.
ולכן נראה לנו, שעבירה שאדם עושה בידיים היא חמורה מעברה שהוא עושה בפיו. לאכול טריפה נדמה לנו כחמור יותר מאשר לדבר טרפה.
אבל בעולם הרוחני זה הפוך, ככל שדבר הוא גשמי יותר - כך פעולתו והשפעתו על החיים נמוכה יותר, וככל שהוא רוחני יותר פעולתו גדולה יותר. האיכות גדולה ומשפיעה יותר מהכמות, בין לטוב ובין לרע.
לכן, חטא בדיבור שהוא כלי המחשבה – חמור מחטאים שהם באברי הגוף!
מדוע זה כך? מדוע המחשבה והדיבור גדולים בהשפעתן מהמעשה? הרי זה סותר את מה שאנו רואים בעין, שתכלס מה שאני עושה זה מה שמשנה.
הסיבה היא, שכשאנו עוסקים בתו"מ אנו עוסקים בלהיות כלי להשראת שכינה, ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם. כל ענייני הטהרה שיש בתורה הן הכשרת המציאות הטבעית, האדם, הבית, הכלים ועוד, ע"מ שיחול בהם הענין האלקי. אנו עוסקים בלגלות שכינה, בלהופיעה קדושה.
ככל שהכלי טהור יותר ומופשט יותר – כך הוא יכול להכיל איכות של הארת קודש גדולה יותר, ואילו ככל שהכלי גשמי יותר ועב, הרי שהארת הקודש צריכה להצטמצם יותר ויותר ע"מ שתוכל להופיע בתוכו.
ולכן הגוף הגשמי - מסוגל להכיל אור מצומצם, ואילו המחשבה - שהיא יותר מופשטת יכולה להכיל אור גדול יותר של קדושה.
לכן, מי שמבין שהעולם צריך להיות כלי להשראת השכינה, כלי להופעת הרשמים האלקיים בתוכו – הרי שהוא מעריך יותר את האיכות מהכמות, את הפנימיות מהחיצוניות.
מהו הגורם שמשפיע על האדם לחיות יותר את החיצוניות או את הפנימיות?
מדוע אנו לרוב נוטים אחר הגשמיות והחיצוניות? מה מביא אותנו לתת יחס מועדף לחוץ ולגשמי?
אחד הגורמים הוא ההמצאות שלנו בחברה.
האדם מורכב מחוץ ופנים, מצדדים חיצונים של גוף, ומצדדים פנימיים של נשמה.
האידיאל שעיקר ההתרכזות של האדם תיהיה בפנימיות שלו,
אולם החברה רואה באדם רק את החיצוניות שלו – ומתיחסת אליה!
הרב כותב (ע"א שבת א כא), שככל שאדם נמצא יותר בחברה – הוא בהכרח הופך ליותר מוחצן וגשמי, כי החברה מסתכלת רק על החיצוניות, ומפרגנת או מבקרת אותו על כך – והשיא שהאדם מתחיל לתפוס את עצמו ע"פ החיצוניות שלו.
ואז אדם משקיע הרבה אנרגיה לא במה להיות אלא באיך להראות!
איך להראות מצד הלבוש והדיבור, לעשות דברים לפי מה שנחשב בעיני אחרים, לעסוק בשווק עצמי ובעשיית רושם. לדבר לפי מה שצריך. ובכלל, המרחב שהוא חי בו הוא המרחב שניתן להראות אותו לאחרים, "לשתף" את האחרים בכל דבר וענין כי אם אני חווה דבר לבד כאילו לא חויתי.
פעם היה – אני חושב משמע שאני קיים, וכיום – אני נראה משמע שאני קיים.
ככל שתרבות יותר מטריאליסטית – ככה תתפתח בה יותר תרבות של נראות ועשית רושם חיצוני, ע"ח המהות והפנימיות.
זה מתחיל באדם הפרטי שעוסק בלהראות את עצמו, דרך מותגים או פגיעה בצניעות כדי למשוך את העין, אך ממשיך ג"כ למנהיגים שעסוקים בעשיית רושם ולהראות במקום בערכים ותוכן, וזה חודר אפילו לתוך עולם התורה כשאנשים מעריכים רבנים לפי רמת הפרסום שלהם ולא האיכות שבהם, לפי איך שהם נראים והרושם שהם עושים ולא לפי עצמת הקדושה שיש בהם.
מהו תיקון המצורע ע"פ התורה?
למרות שאין אנו מבינים את סודות המצוות, אפשר לתת בהם טעמים ע"ד הפשט.
כיצד התורה מתקנת את המצורע? מהו תהליך הריפוי?
אם נתבונן בהלכות נראה שרובן עוסקות בהעברתו של החוטא מקצה לקצה, מסגידה לחיצוניות לפגיעה קשה בה.
ראשית, הוא מורחק מהחברה. כופין עליו התבודדות, ע"מ שיפגוש את עצמו שלא דרך מה אחרים חושבים עליו. התוודעות פנימית לעצמו.
שנית, גילוח השערות וכיבוס הבגדים – ודאי מבטל את ערך ההופעה החיצונית והיופי, ובכלל מעתה הוא לא נראה טוב בעיני אחרים.
הפרשנים כבר דרשו, ששתי הציפורים – כנגד הפטפוט המיותר, ואזוב ותולעת מביאים אותו לענוה, לעומת עץ הארז כנגד קלקול הגאווה ועוד.
כלומר, התהליך הוא כניסה מהתמכרות לחוץ – פנימה.
שבת שלום ומבורך!