חורבן כגילוי אהבה

"מַה טוֹבוּ אוֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" - מסביר רש"י שהכוונה לבית המקדש. מה משמעותו בדורנו, כשהוא אינו בנוי?

הרב יהושע וידר ט' תמוז תשע"ט

פרשתנו עוסקת בסיפור שכירתו של בלעם, רשע שנחן בכישורים רוחניים מופלאים וניצל אותם לרעה ונשכר ע"י בלק מלך מואב לקלל את עם ישראל. בורא העולם הבוחר בעמו ישראל באהבה שם בפיו של בלעם ברכות שתוֹכנן הפוך ממחשבותיו הזדוניות, ובאמצעותן אנו מתוודעים לאמיתות-יסוד של חיינו כעם, ולכן גם הן – על אף שלא נאמרו על ידי משה רבנו בנבואתו אלא על ידי גוי מרושע – מהוות חלק מתורת-משה.

 השלישית בברכותיו אלו של בלעם פותחת במילים "מַה טוֹבוּ אוֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (כד, ה). בפירושו השני של רש"י לפסוק זה הוא מבאר: "מַה טוֹבוּ אוֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב" – "מה טובו אוהל שילֹה ובית עולמים בְּיִשובָן, שמקריבין בהן קרבנות לכפר עליהם", כמה טוב לעם שזכה למרכזֵי-חיים עליונים של השראת השכינה בהם הוא יכול לבטא את בקשת קירבתו לאלקיו, המבטאת את עצמוּתו האמיתית ובכך לכפר על כשלונותיו המוסריים. אולם מהי משמעותם של מוקדי-קודש אלו כשהם אינם קיימים בפועל, כמו בתקופתנו, לאסוננו? מוסיף רש"י ואומר: "מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ" – "אף כשהן חרֵבין, לפי שהן משכון עליהן, וחורבנן כפרה על הנפשות, שנאמר: 'כִּלָּה ד' אֶת חֲמָתוֹ' ובמה כילה? 'וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן' (איכה ד, יא)".

 גם כשבית-המקדש איננו קיים בפועל, עצם הֵעדרו הוא ביטוי לאהבת ד' אותנו, מפני שהבית חרב בגלל חטאינו וחורבנו היה כפרתנו. לולא החורבן היה עלול חלילה העם עצמו להיפגע באופן אנוש, ובית המקדש היוָה "משכון" שנמסר תמורת חובנו המוסרי הכבד, עד שייפרע (לכן בית-הקודש בישראל נקרא בשם "משכן", מלשון משכון). בשבוע הבא יחול צום י"ז בתמוז הפותח את שלושת השבועות של "בין המְצָרִים", תקופת האבל על החורבן ששיאה בתשעה באב. דווקא בתקופה זו ראוי לזכור שהחורבן גם הוא ביטוי לשמירתו של הקב"ה על עמו באופן בו גם בנקודת-שפל נוראה לא נפגע עצם קיומו של העם אלא מרכז-חייו. יהי רצון שהתוודעותנו זו לאהבת ד' אותנו תביא אותנו להתמסר לבניין העם מחדש עד לבניינו של לב-האומה במהרה.

שבת שלום ומבורך!