והורשתם את הארץ וישבתם בה | מסעי תשפ"ב
כאשר אנו מגלים סובלנות מזוייפת כלפי הטומאה, כאשר הכלים שאנו יוצרים באומה אינם מתאימים לשפע האלוקי- מתרחש שבר.
הרב רונן טמיר א' אב תשפ"ב
פרשת "מסעי", חותמת את החומש הרביעי, חומש "במדבר", העוסק כולו בנדודי עם ישראל במדבר סיני, בדרך אל ארץ ישראל. הפרשה מסכמת את התחנות אותן עבר עם ישראל בארבעים שנות נדודיו, ומהווה מעין "גשר" אל ספר דברים- העוסק בהכנות האחרונות להעברת שרביט ההנהגה ממשה ליהושע, והכניסה אל ה"ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה".
בהמשך הפרשה, מצווה ה' את ישראל אודות האופן בו יש להתנהל מול יושבי הארץ. "כי אתם עוברים את הירדן אל ארץ כנען, והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם, ואיבדתם את משכיותם, ואת כל צלמי מסכותם תאבדו, ואת כל במותם תשמידו. והורשתם את הארץ, וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה...ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם, והיה אשר תותירו מהם לשיכם בעיניכם ולצנינים בצידיכם, וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה". רש"י, שיום ההילולא שלו חל ביום כ"ט תמוז, מבאר את אזהרת התורה: "לשיכים- ליתדות המנקרות עיניים. ולצנינים- לשון משוכת קוצים, הסוככת אתכם לסגור ולכלוא אתכם, מאין יוצא ואין בא". המחיר של התרשלות בכיבוש הארץ ובנקיונה מעבודה זרה, הוא הנקרא כיום בערבית "אינטיפאדה". האויבים שנותיר בארץ עלולים לגרום לנו להסתגר במקומנו, תוך עיוורון מנטלי המשבש את הראיה הצלולה, ואת היכולת לראות נכוחה את המציאות מסביב.
מוסיף על כך הנצי"ב: "לשיכים בעיניכם- היינו עין הדעת, דטבע ארץ ישראל מפתה לעבודה זרה...והסיבה לזה, דכל שהמקום קדוש ביותר- התגברות הטומאה, אשר זה כנגד זה עשה אלוקים, שמה ביותר. ומשום הכי, בירושלים, שעבודת הקודש בגבורה- איתא במדרש שלא היתה עבודה זרה שלא נעבדה בירושלים...ובבית שני, שהיתה קדושת התורה במעלה עליונה- על כן נתגברה טומאת שפתיים, שהוא לשון הרע ושנאת חינם, והיינו משום שלשון הרע הוא מקביל לקדושת התורה".
ככל שמקום ראוי יותר לקדושה ולגילוי אור פני ה'- כך נדרשת הקפדה גדולה יותר על טהרה ודיוק. בארץ ישראל אין כל מקום לפשרות מול עבודה זרה. הציווי הוא חד משמעי וגורף: "ואיבדתם את משכיותם, ואת כל צלמי מסכותם תאבדו, ואת כל במותם תשמידו". לעומת זאת, כאשר אנו מגלים סובלנות מזוייפת כלפי הטומאה, כאשר הכלים שאנו יוצרים באומה אינם מתאימים לשפע האלוקי- מתרחש שבר. זו הסיבה, שדווקא בירושלים היה מוקד העבודה הזרה בבית ראשון, ומקד שנאת חינם בבית שני.
כך גם במישור הזמן. ככל שזמן מסויים ראוי יותר להארה- כך נדרשים דיוק ותשומת לב בהוצאה אל הפועל של הפוטנציאל הצפון בו. בחסידות מבואר, שדווקא ימי "בין המיצרים" הם ימים הטומנים בחובם אור גדול, אור שהיה ראוי לצאת אל הפועל במתן תורה לישראל בי"ז בתמוז, ובשמחה גדולה לקראת הכניסה לארץ ישראל בט' באב. לא זכינו, והימים הללו הפכו לימי אבל וצער. כפי גודל הצער שלנו על הפספוס והשבר, כך אנו בונים בעצמנו תודעה של תיקון וגאולה, כדברי חז"ל "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בבניינה". "רואה"- כבר כעת, בהווה, מתוך עומק הצער עולה עומק התקווה לישועה שלמה.
יהי רצון שנזכה עוד השנה, לתקן את הכלים- במישור הכללי והפרטי, ולהיות ראויים לשפע הגדול של ימים אלה, ימים של חיבור וציפיה להשבת השכינה לציון, ומתוך כך נזכה לראות את רוח אפינו, משיח ה', מתגלה לנו, ומנהיג אותנו אל המקום הרוחני הראוי לנו, אמן.
שבת שלום ומבורך!