קנאות שבאה מאהבה

בסוף הפרשה הקודמת קראנו על המעשה בזכותו זכה פנחס למעלות ולברכות המוזכרות בראש פרשתנו – "ברית שלום" "כהונת עולם" ועוד. אם נחשוב שוב על המעשה אותו עשה פנחס – אין הוא מזכיר כלל לכאורה לא "ברית שלום" ואף לא כהונה.

הרב יהושע וידר י"ח תמוז תש"פ

תחילתה של פרשת פנחס מהווה המשך ישיר של סיום הפרשה הקודמת. בסוף הפרשה הקודמת קראנו על המעשה בזכותו זכה פנחס למעלות ולברכות המוזכרות בראש פרשתנו – "ברית שלום" "כהונת עולם" ועוד.

אם נחשוב שוב על המעשה אותו עשה פנחס – אין הוא מזכיר כלל לכאורה לא "ברית שלום" ואף לא כהונה, שאחד ממאפייניה הבולטים הוא החסד, כפי שכתוב "תּוּמֶיךָ ואוּרֶיךָ – לאיש חסידך", וכנוסח ברכתם הייחודי של הכהנים המקדימה את  ברכת-הכהנים: "אשר קידשנו במצוותיו, וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה". אין עוד מצוה שאהבה היא מרכיב כה מהותי בעצם קיומה. על אבי הכהנים כולם, אהרן הכהן אמר הִלל הזקן בפרקי-אבות "הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה". מה בהתנהגותו הקנאית של פנחס הופך אותו לראוי להצטרף אל הכהנים?

הפתרון לתמיהה זו מצוי גם הוא בסוף הפרשה הקודמת. פנחס רואה את העבירה המזעזעת כשלעצמה ואת האופן הלא-פחות מזעזע בו נעשתה – בפומבי, בניגוד לא רק לחוקי התורה אלא אפילו לטבע האנושי הבריא. הוא רואה גם את חוסר התגובה של מנהיגות העם.

ואז מה? הוא מתמלא זעם? או אולי נכנס ל'אטרף' של אקסטזה דתית שאיננה שונה במהותה מזו של עובדי האלילים? חלילה. התורה מגלה לנו מה היה המניע, וזאת במילים הראשונות המתארות את מעשיו: "וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה". לא עצבנות ולא אקסטזה אלא אהבת ישראל ודאגה לכבוד האומה. לכן גם זכה פנחס למתנת הכהונה, מתנת האהבה.

שבת שלום ומבורך!