אנכי ארד עמך מצרימה | ויגש תשפ"ג
הקב"ה נמצא בכל מקום, אך יש הבדל בנוגע לעוצמת הגילוי של מציאות ה', בהתאם לטהרה, עליה אנו מופקדים. ככל שאנו "מאפשרים" לאור האלוקי לחול דרכנו- כך הוא אכן מופיע בגלוי. אין לנו שליטה בקדושה עצמה, אך יש לנו בהחלט השפעה על הופעתה, שהיא פועל יוצא של הטהרה מצידנו.
הרב רונן טמיר ו' טבת תשפ"ג
בפרשתנו, פרשת "ויגש", מתחיל עידן חדש בתולדות עם ישראל, גלות ארוכה וקשה במצרים, גלות שבה יוולד עם ישראל וממנה ייצא ברכוש גדול.
כאשר מבשרים אחי יוסף לאביהם כי "עוד יוסף חי, וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים", הם מוסיפים ומוסרים לו את דברי יוסף ובקשתו אל אביו "רדה אלי, אל תעמוד". יעקב, שחושש מאד מהשפעות הגלות על זרעו, מגיע לבאר שבע ושם זובח זבחים "לאלוקי אביו יצחק", יצחק שהיה עולה תמימה ולא יצא כל חייו מארץ הקודש. בתגובה, מבטיח לו הקב"ה במראות הלילה "אנכי האל, אלוקי אביך. אל תירא מרדה מצרימה, כי לגוי גדול אשימך שם. אנכי ארד עמך מצרימה, ואנכי אעלך גם עלה, ויוסף ישית ידו על עיניך".
ננסה להתבונן בהבטחה זו, לאור דברי "אור החיים" הקדוש.
"ולהשכיל על דבר, אקדים אמרי קדוש, הוא הרשב"י ואנשי סודו, שאמרו כי טעם הגלויות הוא לברר חלקי הקדושה המפוזרים בענפי הקליפה, וכי במצרים, להיותה מלאה גילולים, ושם תוקף הטומאה- שם הוא שביית חלקי הקדושה הרבים והעצומים. כי לערך גודל הטומאה- יהיה בקרבה חלקי הקדושה...ולזה עצמו יכוון ה' בדברו עם יעקב, טעם שמסכים על ישיבת יעקב במצרים, הוא לסיבת גוי גדול, אשר הוא אבוד שם בקליפת מצרים, וצריך הוא להוציאו משם. וזולת ירידת יעקב- אין תקוה לזה, כי בעוצם קדושתו ישאב כל ענפי הקדושה אשר שם, מה שאין זולתו יכול עשוהו".
וביתר ביאור: הקב"ה ברא בעולמו קדושה וטומאה. הטומאה אינה נפרדת לגמרי מהקדושה, גם בה יש אור אלוקי שמחייה ומקיים אותה. במיוחד לאחר חטא אדם הראשון, אור ה' נתכסה בקליפות ומחיצות, וכדי לגלות את הקדושה במילואה, בהתגלותה השלמה, יש ללקט את האורות הפזורים בטומאה ולרומם גם אותם אל מקורם ושורשם. מי שמסוגל לרדת אל עומק הטומאה וללקט את אותם ניצוצות, הוא אך ורק אדם קדוש וטהור כמו יעקב אבינו, בחיר האבות. לכן, מצווה ה' את יעקב לרדת למצרים ולהביא לתיקון היסודי של אותם אורות אבודים.
ממשיך "אור החיים" הקדוש: "אנכי ארד עמך מצרימה- מהכתוב משמע כי ירדה עמו שכינה, וקשה לדבריהם ז"ל שאמרו כי מצרים, להיותה מלאה גילולים- לא היתה שכינה שם, ולזה היה משה צריך לצאת חוץ לעיר להתפלל, דכתיב 'כצאתי את העיר'...(ומאידך) אמרו חז"ל בכמה מקומות כי שכינה עמהם במצרים- 'גלו למצרים- שכינה עמהם'. אכן, אשכילך כי הדרגות אור השכינה רבים המה...בסוד 'כי גבוה מעל גבוה שומר', ויתרבה האור בהשראתו כפי בחינת הסובב השראת השכינה. צא ולמד, השראת השכינה בהר סיני, ולמטה ממנו השראתו בבית המקודש, ולמטה ממנו השראת שכינה על הנביא, ובית הכנסת, ובית המדרש, ובין עשרה שעוסקין בתורה ולמטה בהדרגות המנין".
יש להבחין בין עצם השכינה, שנמצאת בכל מקום, לבין גילויה של השכינה, שמופיע באופן מדורג בהתאם לכלים וליכולת הקיבול במציאות המשתנה. הקב"ה יורד, כביכול, למצרים עם בני ישראל, אך גילויו הוא בהסתר, בהתאם לעוצמת הטומאה של מצרים.
מסיים "אור החיים" הקדוש: "כי באלוקותו יתברך- הוא אור שווה, אבל באור המבהיק ממנו, הוא שיתייחס אליו בחינות ההדרגות, וזה גם כן יימצא בבחינות הנשמות, שהן אור מאור כסא כבודו יתברך- יש ביניהן הפרשות מופלאות, והבן".
מכאן אנו זוכים ללמוד יסוד חשוב. הקב"ה נמצא בכל מקום, אך יש הבדל בנוגע לעוצמת הגילוי של מציאות ה', בהתאם לטהרה, עליה אנו מופקדים. ככל שאנו "מאפשרים" לאור האלוקי לחול דרכנו- כך הוא אכן מופיע בגלוי. אין לנו שליטה בקדושה עצמה, אך יש לנו בהחלט השפעה על הופעתה, שהיא פועל יוצא של הטהרה מצידנו.
יה"ר שנזכה להוסיף טהרה, ומתוך כך לראות עין בעין בהשראת השכינה עלינו, במישור הכללי והפרטי, אמן.
שבת שלום ומבורך!