התמודדותנו עם הרע בעולם
שנינו יצאנו מתוך נקודת הנחה דתית קלאסית, הטוענת שאם אנו רואים רע בעולם, זה בגלל חוסר הבנתנו. כלומר – בראיה הא-לוקית אין שום רע בעולם, הכל הוא טוב מושלם.
הרב בעז נתנאל ג' טבת תשפ"א
בסיעתא דשמיא
במהלך החנוכה, לפני מספר שנים, התפלמסתי קמעא עם אדם הגדול ממני בחכמה ובשנים. לא יכולתי להתעלם מחוכמתו ושנותיו. אך גם לא יכולתי להתעלם מדעתי.
את הדברים פירסמתי, אז, בדף שלי בפייסבוק, וחשבתי שיהיה נכון לשתף אתכן גם.
הדיון היה על התמודדותנו עם הרע בעולם.
שנינו יצאנו מתוך נקודת הנחה דתית קלאסית, הטוענת שאם אנו רואים רע בעולם, זה בגלל חוסר הבנתנו. כלומר – בראיה הא-לוקית אין שום רע בעולם, הכל הוא טוב מושלם.
אך אנחנו, קרוצי בתי חומר, שהיקף הידיעה שלנו והבנתנו את המציאות ממש נמוכים, אנחנו שלא מבינים את התמונה כולה – אנחנו רואים רע.
עד כאן הסכמנו.
אך מייד נשאלה השאלה – כיצד האדם מתמודד עם זה. הרי הפער הזה של ההבנה יוצר תסכול גדול. אני יכול להבין בשכלי שהכל טוב, אך בפועל, אני, כאדם המסתובב בעולם, חווה המון רע – מחלות, ומוות, רשעות של אנשים, גנבה, שוחד, הלבנת פנים, רצח, מחלות סופניות, מומים מולדים, מלחמות... להמשיך?
כיצד מתמודדים? טען בפני, הגדול בחכמה ובשנים – על ידי העמקת ההבנה בעולם. ככל שאני מבין יותר את רצונו יתברך, ככל שאני מתקרב אליו יותר – התסכול והצער יורדים, ובמקביל – השמחה מתגברת.
ואילו אני טענתי ההיפך. הרי סיכוי אמיתי להגיע להבנה מוחלטת של המציאות לא קיים באמת. כל היופי של החיים ניזון מהפער הזה של "נסתרות דרכי ה'".
ההיפך, אני לא חייב להבין. דוקא, לפעמים, הרצון שלי להתקרב אליו ית' בלי להבין. הרצון הזה מביא לקרבה עמוקה כזו, שבה המתח שנוצר בגלל חוסר הבנת המציאות מתפוגג לו לאיטו. הקרבה לאל-לוקות מאיינת (מלשון אין) את השאלות, ונוצר מצב בו אני לא ממש מחפש תשובות, כי כבר השאלות פחות מאיימות.
יוסף הוא דוגמא טובה, לדעתי, לאדם שניסה להתגבר על הפער הזה באופן מאוד אצילי.
יוסף לא מבין מדוע אחיו שונאים אותו עד כדי כך, מדוע הם רוצים להרוג אותו, מדוע הם מוכרים אותו, מה פשר ההסתבכות המוזרה בבית פוטיפר, ומה הוא עושה בסוף בבית הסוהר.
אנחנו מקבלים ממנו שתי אינדיקציות למצב התסכול שלו.
האחת – לא באופן ישיר – אלא ע"י אחיו המספרים בלשונם את הסיפור: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו, אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ". הם פתאום משמיעים לנו את הפס-קול שהיה חסר לנו בזמן ההשלכה אל הבור. אנו יכולים סופסוף לשמוע את זעקותיו של יוסף, ולחוות בצורה קצת יותר מלאה את האירוע שהתרחש אז.
השניה – נאמרת על ידי יוסף עצמו – והיא מביאה לידי ביטוי חד, את התסכול שלו מכך שהוא לא ממש מבין את האירועים: "כִּי-גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי, מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים; וְגַם-פֹּה לֹא-עָשִׂיתִי מְאוּמָה, כִּי-שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר"
ועם כל זה, כשהוא עולה לשלטון, הוא מפתח תיאוריה לגבי כל עלילותיו, ובשבת הבאה הוא יאמר לאחיו: "וְאַתֶּם, חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱ-לֹהִים, חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹת עַם-רָב".
יוסף מבין שכל הירידה שלו למצרים נעשתה כדי לאפשר למשפחה לעבור בשלום את שנות הרעב, ואף יותר מכך – להחיות את כל ארץ מצרים.
ההבנה הזו מביאה את יוסף להתמודד עם התסכול. ויותר מכך – להצליח לסלוח לאחיו.
אצילות. אני חושב שזו המילה הנכונה.
לכאורה ידידי צודק. ההבנה של יוסף את התוכנית הא-לוקית מאפשרת לו להתגבר על התסכול, ואפילו לסלוח לאחיו.
אולם, הסיפור לא הסתיים פה. שתי שבתות לאחר מכן יוסף ואחיו כבר נפטרים לבית עולמם, ולאחר מכן, עם תחילת ספר שמות, נתחיל לקרוא על השיעבוד, ועל הגאולה ממנו. ובד בבד אנחנו נחשף לתוכנית הא-לוקית הגדולה שיוסף בכלל לא מדבר עליה. התוכנית היא גרנדיוזית. היא הרבה יותר גדולה מאשר "להחיות עם רב". זוהי התוכנית הגדולה על יצירת עם ישראל וגאולתו.
התורה יצרה פה מעין תעלול קטן. אתה קורא את דבריו של יוסף, ומתפעל מהדמות, מהאצילות, מהשגב.
ומייד אחר כך אתה מבין שיוסף ראה רק חלק קטן מאוד מהסיפור (אולי ראה יותר, אך, לפחות באופן גלוי, הוא דיבר רק על החלק הקטן, אינני יודע). הוא ראה משהו מאוד מקומי, וחצי משפחתי. הוא לא דיבר על התמונה כולה, על התוכנית הגדולה של הירידה למצרים, של השיעבוד והגאולה ממנו.
בבת אחת דמותו, בעיני הקורא, נעשית כמעט נלעגת. הי – יש פה עוד הרבה יותר. זה מה שמרגיע אותך? "להחיות עם רב"? יש כאן שעבוד גדול, וגאולה גדולה, יציאת מצרים, ומתן תורה וכו' כל סיפור מכירתך צופן בחובו סודות גדולים.
ואם כך, אנחנו הקוראים, שואלים את עצמנו – לנסות להבין, או לא? זו הדרך לעבוד את ה'?
אינני יודע מה את חושבת. קודם כל אני שמח שהגעת עד לכאן, כי היה לי חשוב להעלות את הסוגיא, ואשמח לתגובות.
ולמרות שהנושא לא פתור אצלי, אכתוב את דעתי כרגע – יש חשיבות גדולה לנסות להבין – ראה את יוסף. כיצד הוא הצליח לסלוח לאחיו. זה מעורר השתאות רבה ורצון "להיות כמוהו".
אך מצד שני לעשות הכל בענווה. לדעת, שאף פעם לא אדע את הכל באמת. (אולי בעולם הבא.)
וזה משאיר אותך פתוח, מקשיב, מנסה להתכוונן יותר, ובאיזשהו מקום – ההבנה הזו שאני לא יודע כלום – היא זו שמקרבת את האדם אל ה', לפעמים יותר מכל הבנה אחרת.
אשמח לתגובות – הנושא ממש מעניין אותי.
מייל 1234b5678n@gmail.com
וואטסאפ 054-5640902
שבת שלום!