עולם במשברים
בפרשת נח אנחנו פוגשים עולם במשברים, בתחילת הפרשה את דור המבול...
הרב חנניה פולק ב' חשון תשפ"ב
בפרשת נח אנחנו פוגשים עולם במשברים,
בתחילת הפרשה את דור המבול- משבר של השחתה ערכית וחברתית- פריצות, גזל חמס ועוד, שהביאו בסופו של דבר למבול, לאיבוד מוחלט של כל מה שהיה. ואז בחסד ה' בניה של דור חדש ע"י נוח ובניו.
ובסוף הפרשה את דור הפלגה- משבר רוחני של כפיות טובה, כפירה ומרידה בקב"ה - ניסיון לבנות מגדל שראשו בשמים, שהסתיים בפילוג העולם וחלוקה לשפות= חוסר תקשורת שהביא למריבות גדולות.
שמעתי מהגאון ר' אשר וייס, הסבר מקסים לתיאור של נח כ'איש צדיק תמים היה בדורותיו', שני תארים יש כאן: צדיק ותמים.
צדיק הוא אדם שמתנהל ביושר ובצדק, אדם מוסרי וערכי. ואילו תמים הוא אדם שאמונתו ובטחונו בקב"ה שלמים.
לנח היה אתגר כפול: בדור המבול- דור השחיתות והמתירנות- היה אתגר להיות צדיק, ובדור הפלגה- דור הכפירה והמרידה- היה אתגר להיות תמים. ולכן משבחים שהיה צדיק ותמים 'בדורותיו'- בשני הדורות שבהם חי- דור המבול שבו קשה להיות מוסרי ודור הפלגה שבו קשה להיות מאמין.
במדרש יש תיאור מעניין של דור הפלגה ומגדל בבל, מתואר שם מגדל בגובה עצום, עם מדרגות כפולות- 'אלו שהיו מעלין את הלבנים היו עולים ממזרחו, ואלו שהיו יורדים היו יורדים ממערבו'. ובהמשך, המדרש מוסיף: 'אם נפל אדם ומת, לא היו שמים את לבם עליו, ואם נפלה לבנה אחת, היו יושבין ובוכין ואומרין אוי לנו, אימתי תעלה אחרת תחתיה' (פרדר"א, כד).
נכון, לא היו מנופים ומעליות. באמת היה קושי עצום, להרים ולסחוב לבנים לגובה מאות מטרים בגרם מדרגות צר, זה מאתגר וסיזיפי. ברור שזה מעצבן (ומסוכן) כשלבנה נופלת. ומובן שישבו לבכות על זה.
אבל לא ברור למה לא לבכות על מי שנפל אל מותו? למה הלבנה קיבלה יותר חשיבות ויחס מכבד מהאדם שסחב אותה?
התשובה היא שהצבת המטרה- לבנות מגדל, והקושי הגדול להרים לבנים לגובה עצום, טשטשו דברים חשובים אחרים. זו תכונה טבעית, שאדם ש'נעול' על מטרה מסוימת, לא רואה דברים אחרים ועלול לאבד הרבה בגלל זה.
בבית שני קרה משהו דומה- כהנים התחרו מי יגיע ראשון לראש המזבח ויזכה במצוות הקרבן, וכשראה אחד שחברו משיגו, שלף סכין ודקר אותו. האבא ניגש וראה שבנו גוסס, לקח את הסכין ואמר 'בני מפרפר, ולא נטמאה סכין' כלומר, הסכין לא נגעה במת. ומסיימת שם הגמרא: 'ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים' (יומא כג.).
אלו מקרים מזעזעים וחריגים, כמובן, אבל אולי זה בכל זאת נוגע ויכול לקרות- ברמה מסוימת- לכולנו, שבתוך לחץ לעשות משהו מסוים, מאבדים דברים גדולים יותר,
אני מכיר אנשים, שבגלל בניית בית הרסו את ה'שלום בית'. שבשביל להיות במקום מובחר יותר- הכשילו אחרים.
יש הורים שממוקדים בהישגים הלימודיים או החברתיים של הילדים שלהם, ומרוב רצון טוב לא שמים לב לנפש, לצרכים הרגשיים של הילדים.
יש אנשים שממוקדים בעבודה, קריירה, לימודים ושאר מטרות, אבל נתונים בלחץ גדול ומשלמים על זה מחיר כבד, במשפחתיות, בבריאות ובהרבה דברים טובים.
זה יכול להיות גם מרצון לבנות מגדל רוחני ולבסס תהליכים רוחניים. הצבת יעדים רוחניים ושאיפות רוחניות גבוהות יכולה להביא לטשטוש, לאבדן ערכים ולפספוסים גדולים.
סיימנו את תקופת החגים המבורכת, שמרימה אותנו מעל שגרת ואפרוריות ההווה, אל מקום גבוה, מחדש, מרענן, של שאיפות גבוהות, התחדשות בעבודת ה', גדלות. מגדל גבוה של אמונה ועבודת ה'.
כדי לעדן ולאזן את הצניחה חזרה מאוויר הפסגות אל שגרת החורף הקרירה, כדאי להציב יעדים ומטרות שאי"ה ישאירו אותנו כמה שיותר למעלה, אבל צריך שיחד עם זאת, נישאר בפרופורציות, שלא יגרם לנו טשטוש, ושלא נשלם מחיר חברתי וערכי כבד.