עשו שונא ליעקב

בפרשת תולדות, אנו פוגשים את הדור השלישי לאומה הישראלית- יעקב אבינו, בחיר האבות. לידת יעקב ועשיו, מכירת הבכורה ליעקב ובהמשך הפרשה- ברכתו של יצחק ליעקב.

הרב רונן טמיר כ"ח חשון תשע"ח

בפרשת תולדות, אנו פוגשים את הדור השלישי לאומה הישראלית- יעקב אבינו, בחיר האבות. לידת יעקב ועשיו, מכירת הבכורה ליעקב ובהמשך הפרשה- ברכתו של יצחק ליעקב.

לקראת סיום הפרשה, מתארת התורה את השפל ביחסי האחים, לאחר לקיחת הברכות על ידי יעקב. "וישטום עשיו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו, ויאמר עשיו בליבו: יקרבו ימי אבל אבי, ואהרגה את יעקב אחי".

בפרשת וישלח, כאשר ישוב יעקב לאחר גלות ארוכה בבית לבן הארמי, ויחבק את עשיו- יפרש רש"י בשם ר' שמעון בר יוחאי: "הלכה היא, בידוע שעשיו שונא ליעקב, אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה, ונשקו בכל ליבו".

מהו השורש לשנאה התהומית והמתמדת של עשיו ליעקב?

מבאר הרב קוק (עין אי"ה ברכות א', עמ' 34): "אומות העולם מקנאים בישראל, בשביל יתרונם (- של ישראל) עליהם. ומה הוא עיקר יתרונם? רק במעלות הנפש, שעל פי רוב באים בבחירה טובה, להתנהג באורח ישרים. על כן, הלא הם, בידיהם הם, מוכרי בכורתם, שטופים בתאוות, על כן לא ירוממו במעלות שכליות. וישראל עושה חיל, בהיותו שם דרכיו באורח תבונות, ובכל זאת "וישטום עשיו".

המעלה המוסרית והרוחנית של ישראל, היא לצנינים בעיני אומות העולם. הגויים, מעדיפים לחיות בהפקרות מוסרית, ללכת שבי אחרי התאוות, ולכן עצם הנוכחות של ישראל על במת האנושות- קשה ומעיקה עליהם. מכאן נובעת השנאה הפנימית שלהם לזרע יעקב, נושאי דגל המוסר, העדינות והאצילות.

במקום אחר, מתאר הרב בפירוט את שורש האנטישמיות, בביאור המפגש של ר' עקיבא עם פפוס בן יהודה, יהודי מתבולל, בתקופת גזירת מלכות רומי, ממשיכתו של עשיו ואדום  (עין אי"ה ברכות ב', עמ' 344): "פפוס חשב: מאחר שהמלכות גילתה דעתה שכל שנאתה את ישראל היא רק בדבר הרוחניות, אם כן צריך לכבוש את המאור הרוחני, ותכבה אש השנאה, וינוח לישראל...אמנם ר' עקיבא ידע, שרק תואנה מצאו בשנאתם, לומר שהיא מצד הרוחניות ותורתם של ישראל. כי השנאה היא שנאת עם, שנאה היוצאת מנפש רעה האומרת 'אני ואפסי עוד', ועינה רעה בעם אחר. אם כן, אם לא ימצאו תואנה מצד הרוחניות, מפאת התורה והדת, ימצאו תואנות אחרות. ואם לא ימצאו כל תואנות...ישלחו יד לעשוק ולרוצץ בלא שום תואנה".

שנאת עשיו ליעקב אינה תוצאה של פעולה מסויימת. היא שנאה יסודית, המבטאת התנגדות פנימית עזה לכל עניינם של ישראל בעולם- טהרה, עולם רוחני, חסד, ביישנות, וכל מה שמייצגים בני יעקב.

כיצד עלינו להגיב כלפי שנאתו זו של עשיו וממשיכי דרכו?

ממשיך הרב, ומתווה דרך מעשית, בשני מישורים- המישור הפנימי והמישור החיצוני.

במישור הפנימי: "עלינו לעשות את שלנו, לחזק חיינו הכלליים, חיי הלאום, שאינה מתקוממת כי אם על ידי התורה...על כן, בכל עת צרה, אחת היא מעוזם של ישראל- תורת ה', שתשגבהו בעניין שתאמץ כוחו הלאומי, ותתן בו עוז ותעצומות לשאת את גורלו המר, עד יאיר אור יקרות, ותזרח לו השמש, שמש צדקה וישועה".

זכות הקיום שלנו, והעמידה בפני כל הקטרוגים והשנאה של אומות העולם כלפינו- היא זכות ערכי הנצח אותם אנו נושאים בקרבנו. התורה היא המגן שלנו בעת צרה ומצוקה, היא זו שמאפשרת לנו לנשום אויר פסגות, גם תוך כדי המחנק המוסרי שגורמים לנו הגויים בשנאתם וברדיפתם אותנו, ואת כל אשר אנו מייצגים.

ובמישור החיצוני: "ובכל זאת, על מה עינינו נשואות? שיפקח ה' את עיני כל באי עולם, ללכת בדרכי ה', לדעת את ה' ולעובדו, ואין עינינו נשואות כלל אל הנקמה, כי מה חותמים אנו בתפילתנו? – רק 'להפנות אליך כל רשעי ארץ, יכירו וידעו כל יושבי תבל, כי לך תכרע כל ברך'."

תפקידנו ההיסטורי כלפי זרעו של עשיו, הוא להצליח לרומם ולנקות אותו מכל הפסולת שדבקה בו, מכל הגסות של החומר ותאוות הרשע, אל עולם עדין ואצילי, אל חיים של ערכי נצח, אל דבקות בקב"ה. על כך תקוותנו, וסביבה נסובה תפילתנו.

כנראה, שהדברים תלויים זה בזה. רק כאשר נכיר בערך עצמנו- נוכל להאיר את המעגלים שחוצה לנו. רק מתוך הנאמנות לתכונותיו של יעקב, נוכל גם לקרב ולתקן את עשיו.

יהי רצון שנזכה במהרה, וללא ייסורים חלילה, לראות בעינינו את מאמר הנביא: "ועלו מושיעים בהר ציון, לשפוט את הר עשיו, והיתה לה' המלוכה. והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", אמן.

שבת שלום ומבורך!