ולמכיר נתתי את הגלעד- דברים תשפ"ב
אנו למדים מכאן יסוד גדול. קיום האומה תלוי בחוסנה הרוחני, בשייכות הפנימית לתורה ולדבר ה'. גם כאשר ישנם מצבים מורכבים וקשים, במישור הפרטי והלאומי, אם נשמור על קשר חי ומשמעותי לתורה ולבית המדרש- נוכל לצלוח את הקשיים בשלום.
הרב רונן טמיר ח' אב תשפ"ב
פרשת דברים, הפותחת את נאומו הגדול של משה רבינו, "משנה תורה", רצופה תוכחות לעם ישראל. אמנם משה, מפאת ענוותנותו, הוכיח את ישראל ברמז, כדברי רש"י: "מפני כבודן של ישראל", אך עדיין האוירה הכללית היא של רצף כישלונות מהדהד. בתוך כל התוכחות, מתאר משה את המשא ומתן עם שבט ראובן וגד, החפצים לנחול את עבר הירדן המזרחי, ומדגיש את נחלת חצי שבט מנשה. "ויתר הגלעד, וכל הבשן, נתתי לחצי שבט המנשה, כל חבל הארגוב לכל הבשן, ההוא יקרא ארץ רפאים".
יש להתבונן, מה המשמעות של התיאור המפורט של חלוקת הנחלות בעבר הירדן, ובמיוחד הפירוט הגדול בנוגע לנחלת חצי שבט מנשה, שזכה בנחלה עצומה, הרבה יותר גדולה משל ראובן וגד, כפי שהטיב לשאול הנצי"ב: "יש לשים לב לכל הסיפור, איזה דבר תוכחה יצוק בזה?!" בהמשך דבריו מביא הנצי"ב יסוד חשוב: "אלא נראה, שהרבה משה רבינו חלקת חצי שבט מנשה, הרבה לפי ערך שני שבטים אלו (-ראובן וגד), וגם לא התנה עמם תנאי בני גד ובני ראובן...ועל כרחך היתה בזה כוונה פנימית, שנוגעת לכלל ישראל שישבו בעבר הירדן. ונראה, שבשביל שראה משה רבינו דבעבר הירדן כח התורה מועט, על כן השתדל להשתיל בקרבם גדולי תורה, שיאירו מחשכי ארץ באור כח שלהם, וכתיב 'מני מכיר ירדו מחוקקים'- היינו גדולי תורה וראשי ישיבות...והשתדל משה שיתרצו המה לשבת בעבר הירדן, ומשום זה הרבה להם נחלה- עד שנתרצו". מדברי הנצי"ב, אנו למדים שהוגה ומייסד רעיון הגרעינים התורניים היה משה רבינו. חצי שבט מנשה לא ביקשו כלל נחלה בעבר הירדן. ההיפך הוא הנכון- הם לא היו מעוניינים בכך, עד כדי כך שהיה צורך לתת להם פיתוי בדמות נחלה עצומה, כדי שיואילו להסכים להצטרף לשבט ראובן וגד. המטרה בצירוף חצי שבט מנשה היתה להאיר את הפריפריה הצפון מזרחית של ארץ ישראל באור של תורה, כדי למנוע נתק רוחני בין שבט ראובן וגד לבין המרכז הרוחני שבארץ ישראל המערבית.
ממשיך הנצי"ב: "ודבר זה היה ידוע לישראל באותה שעה, ואחר כך סיפר להם כמה השתדל להשתיל בקרבם גדולי תורה, ומזה ילמדו לדורות להשתדל לדור במקום תורה דוקא, כי בזה תלויים חיי ישראל...כל זה הראה משה רבינו לדורות, מה שעשה בזמנו."
אנו למדים מכאן יסוד גדול. קיום האומה תלוי בחוסנה הרוחני, בשייכות הפנימית לתורה ולדבר ה'. גם כאשר ישנם מצבים מורכבים וקשים, במישור הפרטי והלאומי, אם נשמור על קשר חי ומשמעותי לתורה ולבית המדרש- נוכל לצלוח את הקשיים בשלום. משה מבקש לפצל את שבט מנשה, רק כדי להעניק עוגן רוחני ליושבים בעבר הירדן.
זכינו להיות בדור של תחיה, של שיבת ציון ותקומת עם ישראל בארצו. אין ספק כי חוסננו כאומה, תלוי בעוצמת הקישור הפנימי ללימוד התורה, בחיבת התורה ולומדיה, ובהבנה "כי הם חיינו ואורך ימינו". יהי רצון שנזכה להחזיק בעץ החיים, בתורה ובבתי המדרש, ובזכות זאת נראה עין בעין, עוד השנה, בשוב ה' ציון, אמן.
שבת שלון ומבורך!