עבדו את ה' בשמחה | כי תבוא תשפ"ב

עבודת ה' בלא שמחה, בעומק שלה, היא כלל לא עבודת ה', משום שאדם המרוכז בגופו וברצונותיו הנמוכים, גם אם הוא בפועל מקיים מצוות, הוא מלא עייפות ועצבות משום שהוא לא מצליח לחוות התחדשות, וזה האות שהוא לא עובד את ה'.

הרב משה פליקס כ' אלול תשפ"ב

במהלך פסוקי הקללה בספר דברים (פרק כ"ח) הכתוב מנמק את הסיבות שגרמו לבוא הקללה על עם ישראל:

 וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר צִוָּךְ: וְהָיוּ בְךָ לְאוֹת וּלְמוֹפֵת וּבְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם: תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל.

(דברים, כ"ח, מה - מז).

מדוע באות הקללות על עם ישראל?

בפסוק הראשון התורה תולה את הסיבה לבוא הקללות בעצם העובדה שלא שמענו בקול ה' - כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ – ואילו בפסוק השלישי מופיע טעם אחר - תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל  - כלומר עבדנו את ה' אך לא עשינו זאת בשמחה!

מהי אם כן הסיבה לקללות?

אפשר לומר שהפסוק השלישי כלל לא עוסק בסיבה לבוא הקללות, אלא יש בו כבר את התיאור של הקללה עצמה – במקום שתהיה במצב של עבודת ה' בשמחה בטוב לבב ובשפע כלכלי (מרב כל), תעבוד את האויבים במצב של עירום וחוסר כל כמתואר בפסוק הבא - וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ ה' בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל וְנָתַן עֹל בַּרְזֶל עַל צַוָּארֶךָ עַד הִשְׁמִידוֹ אֹתָךְ.

וכך אכן עולה מפירוש רש"י והאור החיים הקדוש.

ואם כן לפי דבריהם סיבת הקללות היא רק העובדה שלא עבדנו את ה'.

אך הנה הרמב"ם כתב בהלכות שביתת יום טוב (ו,כ):

כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל, לא ימשך ביין ובשחוק ובקלות ראש ויאמר: שכל מי שיוסיף בזה ירבה במצות שמחה, שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש אינה שמחה, אלא הוללות וסכלות, ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל, שנאמר: תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל הא למדת שהעבודה בשמחה, ואי אפשר לעבוד את השם לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות.

כלומר, הרמב"ם הבין את השמחה שבפסוק לא כתיאור המצב בו האדם נמצא כשהוא עובד (או לא עובד) את ה', אלא כהגדרת אופן עבודת ה' של האדם – העבודה צריכה להיות בשמחה!

והדברים מפורשים יותר על ידי הרמח"ל במסילת ישרים פרק יט

(העיקר) הַשֵּׁנִי הוּא הַשִּׂמְחָה: וְהוּא עִיקָּר גָּדוֹל בָּעֲבוֹדָה, וְהוּא מַה שֶּׁדָּוִד מַזְהִיר וְאוֹמֵר "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה, בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה" (תהלים ק' ב'). וְאוֹמֵר "וְצַדִּיקִים יִשְׂמְחוּ יַעַלְצוּ לִפְנֵי אֱלֹהִים וְיָשִׂישׂוּ בְשִׂמְחָה" (תהלים ס"ח ד'). וְאָמְרוּ "אֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה" (שבת ל' ב')...

וּמָצִינוּ שֶׁנִּתְרָעֵם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי שֶׁחִיסְּרוּ תְּנַאי זֶה בַּעֲבוֹדָתָם, הוּא שֶׁנֶּאֱמַר "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב" (דברים כ"ח מ"ז).

איך הרמב"ם והרמח"ל הבינו את הפסוקים בהם פתחנו – הרי התורה בפסוק הראשון מנמקת את בוא הקללה בעצם העובדה שלא עבדנו את ה' גם בלי קשר לשמחה?

מתרצים בעלי המוסר – עבודת ה' בלא שמחה, בעומק שלה, היא כלל לא עבודת ה', משום שאדם המרוכז בגופו וברצונותיו הנמוכים, גם אם הוא בפועל מקיים מצוות, הוא מלא עייפות ועצבות משום שהוא לא מצליח לחוות התחדשות, וזה האות שהוא לא עובד את ה'.

השמחה היא תנאי בעבודת ה' כי היא עדות לכך שהאדם עובד את ה' ולא את עצמו ומבלעדה אין עבודת ה'!

ואם כן הפסוק השלישי מסביר את הפסוק הראשון – מדוע באות הקללות, כי אנו לא עובדים את ה', והרי אנו מקיימים מצוות? אלא מכיוון שאין שמחה בעבודה זו, אין זו עבודת ה' אלא עבודת עצמנו.