לא לנחש, להתחדש!
אתגרים רבים עומדים בפני עַם ישראל עִם כניסתו לארצו, כשכיבוש הארץ וחלוקתה, על כל מורכבותם, אינם דווקא הקשים שבהם...
הרב יהושע וידר א' אלול תש"פ
אתגרים רבים עומדים בפני עַם ישראל עִם כניסתו לארצו, כשכיבוש הארץ וחלוקתה, על כל מורכבותם, אינם דווקא הקשים שבהם. הניצחון המלחמתי קל ומוחלט רבה יותר מאשר ניצחון תרבותי. לכן מזהירה אותנו התורה בפרשתנו שלא נִלְמד "לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבוֹת הַגּוֹיִים הָהֵם" (יח, ט) אותן היא מפרטת בפסוקים הבאים: "קוֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן, מְנַחֵשׁ, מְכַשֵּׁף, חוֹבֵר חֶבֶר, שׁוֹאֵל אוֹב וְיִדְּעוֹנִי, דוֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים" ועוד. ומְסַכמת התורה בפסוק הבא לאחר מכן: "כִּי תוֹעֲבַת ד' כָּל עוֹשֵׂה אֵלֶּה" ומוסיפה ש"בִּגְלַל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה ד' אֱלֹקֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם...".
בפסוק הבא, לאחר פירוט ה"סור מרע", מה לא טוב, מופיעה הדרכת התורה החיובית, איך כן צריך להיבנות עולמנו הרוחני, וציווי התורה כאן הוא להיות "תָּמִים...עִם ד' אֱלֹקֶיךָ" (יח, יג). כמובן שהכוונה בציווי זה איננה לתכונת האופי של נאיביות אלא לאיכות של קירבת ד' שלֵמה, שהרי מובנה הפשוט של המילה "תמים" הוא "שלם". אומר רש"י על הפסוק: "התהלך עִמו בתמימות ותצפה לו, ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות, ואז תהיה עִמו ולְחֶלְקוֹ". מטרתן של רבות מהפעולות המאגיוֹת שהוזכרו לעיל היתה ניחוש העתיד, ופעולה זו מוגדרת כ"תועבה". מדוע? לכאורה זו דרך לסיפוק סקרנות טבעית או להפגת חרדות גם אם האמצעים הכרוכים בכך נראים משונים?
התשובה היא שעצם הניסיון לחיזוי העתיד הינו פסול במהותו. נסיון כזה מעיד על חוסר נכונות לקבל את הנהגת הבורא איתנו ועל חוסר ציפיה לחסדו, היכול לשַנות כל גזֵירה בכל שלב. היבט פסול שני הוא הפאסיביות שהאמונה בגורל גורמת, הפגיעה בייעודנו להתהלך עִמו.
השבוע נכנסנו לחודש אלול, חודש הסליחות והתשובה. התשובה מלמדת אותנו שהכל ניתן לשינוי ואין הדבר תלוי אלא בנו, כפי שלימדנו אחד מגדולי בעל-התשובה, רבי אלעזר בן-דורדיא (עבודה-זרה ז ע"א). מתוך אמונת התשובה ברור שאין טעם לנחש מה יקרה שהרי בידינו לפתוח עבורנו אופקים חדשים ולחדש את חיינו כפי איכות רצוננו.