לא תכלה פאת שדך

השבת אנו קוראים את פרשות אחרי מות-קדושים, שתי פרשות המרוממות אותנו אל מדרגת הקדושה. פרשת אחרי מות עוסקת בעיקר בגבולות הנדרשים כדי לגשת אל הקודש באופן מדוייק ונכון...

הרב רונן טמיר ה' אייר תשע"ח

השבת אנו קוראים את פרשות אחרי מות-קדושים, שתי פרשות המרוממות אותנו אל מדרגת הקדושה.

פרשת אחרי מות עוסקת בעיקר בגבולות הנדרשים כדי לגשת אל הקודש באופן מדוייק ונכון, במישור הזמן- בעבודת יום הכיפורים, במישור המקום- בציווי להקריב קרבנות אך ורק במקום אשר יבחר ה', ובמישור האדם- איסורי טריפות ועריות.

מתוך קומה זו, של גבולות וכלים, עוסקת פרשת קדושים בתוכן עצמו, בציווי, שהוא גם הבטחה, להיות קדושים "כי קדוש אני ה' אלוקיכם". מעניין מאד לשים לב, כי בניגוד למצופה, רוב ככל הפרשה עוסק במצוות בין אדם לחברו, בפרטים הקטנים המאפשרים לקדושה לחול.

ננסה להתבונן באחת מהמצוות הרבות המוזכרות בפרשה, מצוות הפאה.

"ובקוצריכם את קציר ארצכם, לא תכלה פאת שדך לקצור, ולקט קצירך לא תלקט. וכרמך לא תעולל, ופרט כרמך לא תלקט. לעני ולגר תעזוב אותם, אי ה' אלוקיכם".

אודות מצווה זו מלמדים אותנו חז"ל: "תניא אמר ר' שמעון: בשביל ארבעה דברים אמרה תורה להניח פאה בסוף שדהו- מפני גזל עניים, ומפני ביטול עניים, ומפני החשד, ומפני בל תכלה". ההגדרה של ביטול מצוות פאה כגזל העניים, דורשת הבנה, שהרי בעל השדה לא גזל כל עני! ביטול מצוות חסד איננה יכולה להיקרא גזל!

מבאר הרב קוק(עין אי"ה שבת א', עמ' 74): " יסוד הפאה יש לה גם כן אותו כח הרושם שצריך כלל הצדקה הישראלית לעשות בנפש. שאין הצדקה מדה של חסד ויתרון הנדיבות האנושית, כי אם הכרה עמוקה שהיא חובה ממש, ושיש תעודה מלאה שהעניים ממלאים ופועלים בעולם, והעניות אינה רק הפסד לאנושיות כי אם גם כן מדה טובה ורבת תועלת. על כן צריך להכיר [את] ההשתמטות מן הצדקה בתור גזל משפט ולא רק חסרון נדיבות"

מצוות צדקה, איננה רק ביטוי לחמלה של העשיר כלפי העני. זוהי חובה מוסרית של העשירים לדאוג לפרנסתם ולרווחתם של העניים, שלשמה יצר הקב"ה בעולמו את העושר והעוני- כדי להרבות נתינה וערבות הדדית בעולם ובאנושות. לכן, מצוות צדקה היא מלשון צדק- החובה המוסרית לעשות צדק בחברה, ולחלק את המשאבים הכלכליים באופן הגון וצודק.

ממשיך הרב: "אבל יתרון יש, גם כן, כשהצדקה תהיה נובעת מרגש של נדיבות, מה שאינו נמצא בהיותו נובע מרגש של כח עז משפט. רגש הנדיבות פועל על לבו של אדם לשלוח רעיונותיו, לחדור אל מצבו של העני הנצרך והנדכא, חוץ ממעמד עצמו וחובתו. אבל רגש המשפט הלא לא יתפשט להלאה מגבול עצמיותו של הנותן, המתאמץ לצאת ידי חובתו אשר הוטלה עליו. ע"כ לעומת היתרון שיש בכל זאת בעצם הרגש הטוב של הידיעה שיסוד הצדקה הוא ענין משפטי, צריך [האדם] גם כן לרושם, שמכל מקום אינו יוצא מכלל מעלת הנדיבות, שרק אז יתאים לצורת תכליתו המשפטית בהיות לו גם כן צורת נדיבות, בשימו תכליתו לדאוג למצב העני המקבל ולא רק ליציאת חובתו בתור משפט, כי אם יתקבצו בה שני יתרונות, יתרון המשפט ויתרון הנדיבות"

צד שני במצוות הצדקה בכלל, ובמצוות פאה בפרט, היא הדאגה לרווחתו של העני, לא רק בבחינה של חובת הנותן, אלא בהבנה עדינה של צרכי המקבל, ונכונות למאמץ מצד הנותן להעניק באופן המתאים למקבל- הן במעשה והן באווירה, בכבוד העצמי וברוממות הרוח של המקבל.

אם כן, כאשר אנו משאירים פאה בקצה השדה, בסוף פעולת הקציר, אנו משיבים את המגיע לעניים מצד הדין, ונוסף על כך- חוסכים מהעני את הצורך לשבת בצד השדה, חסר מעש, ולהמתין לתחילת הקציר ולהקצאת הפאה. הפאה היא החלק האחרון שנותר בשדה, לאחר הקצירה של השדה כולה, מה שמאפשר לעניים לשמוע שהחל הקציר ולהגיע בזמן ללקט את הפאה.

אנו לומדים כאן עיקרון יסודי. לא פחות מהנתינה בעצמה, עלינו לדאוג לכך שהעני ירגיש בנוח, יתנהל ביעילות ובכבוד, ויהיה, ככל האפשר, זקוף קומה ולא מבוייש. כך נבנה חברה מכבדת יותר, חומלת יותר, צודקת יותר.

זהו המפתח לקדושה. "קדושים תהיו" מבוסס על ה"אותיות הקטנות", על היכולת לשים לב למצוקה ולקושי של האחר, ולדאוג לרומם את רוחו, לא פחות מאשר להשלים את מחסורו הגשמי.

שבת שלום ומבורך!