הצרעת - חיבור בין שמיים לארץ

המהר"ל בתפארת ישראל מברר שהתורה היא סדר העולם, היא הסדר הפנימי של המציאות ומטרתה להופיע שכינה בעולם.

הרבנית מירב דיין ד' אייר תשפ"א

המהר"ל בתפארת ישראל מברר שהתורה היא סדר העולם, היא הסדר הפנימי של המציאות ומטרתה להופיע שכינה בעולם. לאחר מתן תורה בפרשת יתרו, לאחר מעמד הופעת השכינה הגדול ביותר בו היינו פאסיביים מצדנו, הקב"ה בתהליך הדרגתי דרך הפרשיות מדריך אותנו בַשביל שבו אנו אמורים להופיע את העולם הרוחני – אלוקי, במציאות הגשמית שלנו – משכן, ולאחריו ביהמ"ק.

הרצי"ה זצ"ל בשיחותיו לפרשת השבוע מסביר שבאופן עקרוני הפרשיות מחולקות לזוגות עפ"י עניין משותף אותו הן צריכות להופיע (למעט יוצאי דופן). בפרשיות תרומה - תצוה וויקהל - פקודי אנו מצווים על עצם בניין הבית (מבנה המשכן, חלוקת העזרות וכלי המשכן). ויקרא וצו – העבודה שבבית (עבודת הקרבנות). שמיני – חנוכת הבית, ומשם ומתוך כך סידור חיי הפרט הנורמאליים (מאכלות אסורים וכו').

פרשיות אלו מלמדות אותנו הליכות חיים לגילוי אור ה'. אך מכאן והלאה, פרשיות תזריע - מצורע מבררות את עבודת ה' לא רק במצבים הפשוטים והבריאים, אלא אף במבואות האפלים של נפילות ומשברים. חז"ל במסכת ערכין אומרים שבעוון לשון הרע באים נגעים. מעלת האדם היא 'נפש ממללא' כפרושו של אונקלוס, נפש מדברת. כשאדם מדבר לשוה"ר הוא משפיל את מעלתו הרוחנית. אין זו נפילה מקומית של כניעה לתאוות – לגוף, אלא נפילה של כל המדרגה המוסרית – רוחנית של האדם. הפעם לא ניתן להאשים את הבשר שלנו. כאן צריך לקחת את מלוא האחריות.

 רגע לפני שאנו יורדים לעומק הירידה והשפל ונכנסים לסוגיית המצורע הקשה, אנו נדרשים לסוגיית המשבר – מבשר (בחילוף אותיות) שהוא מקדים תרופה למכה.

אישה היושבת על המשבר ויולדת זכר "ביום השמיני ימול בשר ערלתו", 'ביום השמיני' מדקדקת הגמ': אפילו כשחל בשבת. ישראל, אפילו ערל נקרא נימול, ולכן אדם הנודר שלא ייהנה מן הנימולים הרי שאסור לו ליהנות אף מישראל שלא נימול, וזאת משום שההגדרה לא באה מעצם הבשר, אלא מתוך הנשמה החוצה. מעצם היות הנשמה קדושה כך גם הבשר, זהו יסוד קדושת הבשר של ישראל.

מצוות המילה מזכירה לנו את הקשר בין הנשמה לגוף ומעוררת אותנו להתבוננות בפרשת הצרעת –

עוון נגעים מתרחש רק בא"י, דווקא במקום בו החומר והרוח מתאחדים, בו הקומה השלמה של האדם והאומה באה לידי ביטוי. בא"י יש סוג של נס בו יש שיח בין גופנו לנשמתנו, לא כמו בגלות כמו שאמר חובות הלבבות 'ככל שמוסיף הגוף בניין מוסיף השכל חורבן', שם האדם היה מעדיף להתנתק מגופו, בארץ קדשנו יש מערכת יחסים בין החומר לרוח, יש ביניהם תקשורת, זה בונה את זה, בניין החיים המעשיים והחומריים מחזקים את עולם הרוחני שלנו, ושם אנו מצווים על הנגעים.

בהתחלה הקב"ה מרמז לנו דרך הבתים ואח"כ עובר לבגדים ולבסוף 'על עור בשרו' – לפעמים קורה שהצד הרוחני של האדם רדום ואף שפל, ויש שהאדם מרגיש שהוא במצב של ירידה, בצניחה חופשית מטה, הוא מדבר לשוה"ר, הוא רווי בשנאת חינם, קנאה ותחרות ושום דיבור או תוכחה לא מועילים, ורק בשרו המחובר אליו בקשר חיים לא מקבל את הנפילה המוסרית שלו ומעורר אותו לחור לעצמו. ריבונו של עולם דואג שהבשר שלנו ידבר אלינו ממש, יזכיר לנו שכמו שהוא קדוש כך גם נשמתנו. וזה הכוח שנותן לאותו אחד שהורחק מעל כולם – שיצא מכל המחנות – לרצות לחזור ולתקן את מעשיו.

על ברית מילה מחללים שבת, הבשר הזה דוחה שבת, משום שיש לו חשיבות עילאית להחזיר אותנו למסלול הנכון, לקרבת ה' ולגילוי אורו ע"י המצוות שמטהרות ומזככות אותנו ואת המציאות כולה.

מצווה מיוחדת היא מצוות נגעים. חומר ורוח שמתאחדים יחדיו. המהר"ל בהקדמה לגבורות ה' מסביר שבמציאות שלנו העולם מחולק לשני מישורים, עולם רוחני ועולם חומרי. העולם הרוחני כמו החומרי, גם הוא מורכב ומנוהל ע"י מערכת חוקים נסתרת ועליונה המגיבה לכל מעשינו. במחשבה השטחית נראה שאין קשר בין העולמות הללו, קשה לראות איך עולם ערכי רוחני ונצחי יכול להיפגש בעולם הבשר השפל המונע ממניעים נמוכים. כיצד ניתן לדבר עם גאוותן או תאוותן על ערכים של חסד גמור, נתינה שלא לשם קבלה?

זהו חידושה של התורה, במתן תורה קיבלנו את המתנה הגנוזה שביכולתה לחבר שמים וארץ. מצוות נגעים, בעצם הופעתה בדרך נס בבשרו של האדם, מגלה שגם בבשר השפל אפשר להיפגש עם העולם העליון "מבשרי אחזה אלוקה" (איוב יט, כו).

שבת שלום

מירב דיין.