לפרשת בשלח

לאחר לילה דרמטי על שפת ים סוף, עומד עם ישראל לחזות בנס הנפלא של קריעת ים סוף וטביעת המצרים בתוכו.

הרבנית עדי אטינגר י"ב שבט תשפ"ב

לאחר לילה דרמטי על שפת ים סוף, עומד עם ישראל לחזות בנס הנפלא של קריעת ים סוף וטביעת המצרים בתוכו. הנס היה כל כך גדול ומפעים (ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן) שעם ישראל מצא את עצמו עומד ושר שירת הודיה להשם.

כותב הרב ארוש:

"כמה חשוב לשיר, לזמר כפשוטו. כי כל מה שתיקנו לנו חכמינו ז"ל את ברכות השחר וברכות הנהנין ופסוקי דזמרה ותפילות וכו', הכל על מנת לחנך אותנו ולהזכיר לנו בחשכת העולם הגשמי שזו כל תכליתנו – להודות להשם, להלל, לזמר ולשבח" (אמרתי תודה ונושעתי עמ' 69)

כשהלב עולה על גדותיו בהתפעלות ובהודיה נולדת ממנו שירה. לא תובנות מחודדות, לא דיבורים מחכימים ואפילו לא דברי תורה משובחים. נולד ניגון!!

הניגון הוא השפה של הנשמה. כך הנשמה מביעה את התפעלותה, את העונג או הכאב שבה, את הכמיהה והצימאון שלה להדבק באל חי.

"ע"י נגינה בקדושה יכולין לזכות לבחינת נבואה, כי עיקר הדבקות להשם יתברך הוא ע"י נגינה" (ליקוטי עצות). הנגינה מקלפת את שכבות הנפש החיצוניות, ומגלה, שלב אחר שלב, את המעמקים הגנוזים שבנו, את המקום בו אנחנו דבוקים בהשם בפשטות. במקום הזה הנבואה היא טבעית לנו.

וכשם שמפגש עם מציאות ניסית מרומם את הנפש לומר שירה, כך גם הפוך. אמירת שירה מרוממת את הנפש לראות את הנס העומד בבסיס המציאות הטבעית, את האלוקות השורה בכל ומהווה את הכל.

וכך אמירת פרק שירה בכל יום מזכה אותנו להיות בני עולם הבא (פרקי דרבי אליעזר).                    כי מי שאומר כל יום את שירת הבריאה, מלמד את עצמו להביט בבריאה תוך הפעלת חושים פנימיים יותר מאלו החיצוניים שלו. הוא מביט בעין פנימית יותר הרואה מעבר למה שהעין החיצונית רואה, שרואה וחשה את האלוקות השורה בכל נברא. הוא שומע באוזן פנימית הרבה מעבר לקולות הנשמעים לאוזנו החיצונית. הוא שומע את קול ה' הפונה אליו מתוך כל מה שהוא פוגש. הוא שומע את השירה הנשמעת תמיד בעולם.

כמו שכתב ספר התודעה במילותיו המרגשות (על ליל הסדר):                                                      שירה זו, שירת כל היקום, לא תמיד היא נשמעת לאוזן האדם. יש שהאוזן אטומה משמוע, ויש שהיא שומעת ואינה יודעת שהיא שומעת. מסכים של שכחה מבדילים. טרדות של תאווה מבלבלות. אבל אם זוכה אדם פעם אחת שלבבו טהור, שקט ושליו, אותה שעה הוא קולט את השירה הזאת, שמתוך עצמו היא יוצאת, ומתוך כל מה שסובב אותו וממלא את החלל"