מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל ויסעו! | בשלח תשפ"ג
בימים ההם, ובזמן הזה. גם היום אנו נדרשים לשאת תפילה, ולבטא בכך את הכרתנו הברורה שהכל מאת ה', שהוא הגואל והמושיע, הוא רופא כל בשר והוא מלכנו. אך לצד התפילה, אנו נדרשים לעיתים למסירות נפש, המבטאת ביטחון בקב"ה במישור המעשי, והיא זו שפותחת עבורנו שערי שמיים.
הרב רונן טמיר י"ב שבט תשפ"ג
פרשת בשלח, מסיימת את התהליך הארוך של גאולת מצרים. פרעה, רכבו ופרשיו טובעים בים, ומשה ובני ישראל אומרים שירה, שבח עצום שעליו אמרו חז"ל "נכון כסאך מאז- אמר ר' ברכיה: אף על פי שמעולם אתה, לא נתישב כסאך ולא נודעת בעולמך, עד שאמרו בניך שירה, לכך נאמר 'נכון כסאך מאז" . "אז ישיר משה" הוא ההשלמה לבריאת העולם, הוא שמייצב את הנוכחות האלוקית בארץ.
לקראת קריעת ים סוף, כאשר פרעה, רכבו ופרשיו רודפים אחריהם, נמצאים בני ישראל במצוקה איומה. הים לפניהם, מצרים מאחריהם והמדבר מצדדיהם. כאשר צועק משה אל ה', עונה לו הקב"ה: "מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל ויסעו!" תגובה זו של הקב"ה דורשת התבוננות. וכי מה טבעי יותר מאשר לזעוק לה' בעת צרה?!
מבאר "אור החיים" הקדוש: "קשה, ולמול מי יצעק אם לא לה' אלוקיו, ובפרט בעת צרה, ואם לצד שהרבה להתפלל- הלא כל עוד שלא נענה מהעונה בצר לו, לא ירף מתפילה! עוד, רואה אני כי נתקבלה תפילתו, ואמר לו ה' 'הרם את מטך', אם כן- קובלנות זה שאמר 'מה תצעק אלי' למה?! עוד קשה אומרו 'דבר אל בני ישראל ויסעו'- להיכן יסעו, אם רודף מאחור והים לפניהם?!"
מחדש "אור החיים" הקדוש יסוד גדול: "אכן, יתבאר העניין על פי מאמרם ז"ל שישראל היו נתונים בדין 'מה אלו אף אלו', ודבר ידוע הוא, כי כח הרחמים הוא מעשים טובים אשר יעשה האדם למטה- יוסיפו כח במידת הרחמים, והנה לצד שראה אל עליון כי ישראל, קטרגה עליהם מידת הדין, והן אמת כי חפץ ה' לצדק ישראל, אבל אין כח ברחמים לצד מעשיהם כנזכר- אשר על כן אמר למשה תשובה ניצחת, 'מה תצעק אלי'- פירוש, כי אין הדבר בידי, הגם שאני חפץ לעשות נס, כיוון שהם אינם ראויים, מידת הדין מונעת, ואין כח ברחמים כנגד מידת הדין המונעת, ואמר אליו 'דבר אל בני ישראל ויסעו'- פירוש, זאת העצה היעוצה להגביר צד החסד והרחמים, דבר אל בני ישראל ויתעצמו באמונה בכל ליבם, ויסעו אל הים קודם שייחלק, על סמך הביטחון כי אני אעשה להם נס, ובאמצעות זה תתגבר הרחמים. 'ואתה הרם את מטך'- פירוש, באמצעות מעשה הטוב, נעשה להם הנס, ונבקע הים, כי גדול הביטחון והאמונה הלז להכריעם לטובה".
הדרך המקובלת לעורר רחמי שמיים היא התפילה. הזעקה לה', ההתבטלות כלפי הגודל האלוקי, היא שמבטלת את הדינים וממתיקה אותם לרחמים פשוטים. אך יש מקרים מיוחדים, בהם אין בכח התפילה להתגבר על קטרוג של מידת הדין, ושם יש עצה אחרת- מסירות נפש מתוך ביטחון בקב"ה. מעשים המבטאים אמונה מוחלטת ברבש"ע , כמו זה של נחשון בן עמינדב, שנכנס למים עד חוטמו מתוך אמון מלא בציווי ה'- הוא זה שהפך את היוצרות וקרע את כל המסכים המקטרגים על בני ישראל.
בימים ההם, ובזמן הזה. גם היום אנו נדרשים לשאת תפילה, ולבטא בכך את הכרתנו הברורה שהכל מאת ה', שהוא הגואל והמושיע, הוא רופא כל בשר והוא מלכנו. אך לצד התפילה, אנו נדרשים לעיתים למסירות נפש, המבטאת ביטחון בקב"ה במישור המעשי, והיא זו שפותחת עבורנו שערי שמיים. גיבורי עמונה ה'תשע"ז מהווים דוגמה נפלאה לשילוב כח התפילה יחד עם הכח האמוני שבהשתדלות ויוזמה מצידנו, מבלי למצמץ ומבלי להידרש לחשבונאות קטנה של פוליטיקה נמוכה.
יה"ר שנזכה, בזכות מסירותם של אנשי עמונה ושל שאר המתיישבים החלוצים, לראות עין בעין בשוב ה' ציון, ולחזות בפריחתה ושגשוגה של ארצנו האהובה בכל רוחבה, כפי שלמדונו חז"ל: "ואמר ר' אבא, אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר 'ואתם הרי ישראל, ענפיכם תתנו, ופריכם תשאו, לעמי ישראל כי קרבו לבוא", אמן.
שבת שלום ומבורך!