הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמע אלי פרעה
פרשתנו, פרשת "וארא", נשלח משה אל פרעה על מנת להוציא את בני ישראל ממצרים, כאשר ברקע משבר אמון חריף וקיצוני בין משה עצמו לבני ישראל.
הרב רונן טמיר כ"ה טבת תשע"ח
בפרשתנו, פרשת "וארא", נשלח משה אל פרעה על מנת להוציא את בני ישראל ממצרים, כאשר ברקע משבר אמון חריף וקיצוני בין משה עצמו לבני ישראל. בנסיון הקודם, כאשר הגיעו משה ואהרן אל פרעה כשבפיהם בשורת הגאולה- נענו בתגובה קשה ואכזרית מהצד המצרי, בדמותה של החמרה בתנאי השעבוד. בתחילת פרשתנו, מצווה ה' את משה לתאר בפני בני ישראל את שלבי הגאולה השונים, ואת ההדרגתיות והסבלנות הנדרשות לתהליך כולו- "והוצאתי...והצלתי...וגאלתי...ולקחתי...והבאתי...", ותגובתם של בני ישראל לדברים היתה צפויה ומנוכרת: "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה". כעת, כאשר מצווה ה' את משה ללכת שוב לפרעה ולפעול להחשת הגאולה, עונה לו משה: "הן בני ישראל לא שמעו אלי, ואיך ישמע אלי פרעה?!"
רש"י, מפרש עפ"י חז"ל כי המדובר ב"קל וחומר", אחד מעשרה המוזכרים בתורה עצמה. לכאורה, קל וחומר זה אינו מובן כלל. הרי הסיבה בעטיה לא שמעו ישראל מפורשת בתורה- "מקוצר רוח ומעבודה קשה", וסיבה זו בוודאי אינה נוגעת לפרעה, ואם כן מהו בדיוק ה"קל וחומר" כאן?
ואכן, ה"כלי יקר" מבאר באופן מעט שונה. "לא בדרך קל וחומר אמר, אלא אמר 'לדעתי אינן רוצים לשמוע לצאת ממצרים כלל...ומאחר שבני ישראל לא שמעו לי, ואין רצונם לצאת- אם כן איך ישמעני פרעה לגרשם, כי יקח לו מיאונם וסרבונם להתנצלות(-לתירוץ)".
משה מבין היטב, כי כוחו אל מול פרעה מבוסס על הגיבוי הציבורי לו הוא זוכה בקרב העם אותו הוא מייצג. כאשר האמון של ישראל עצמם במשה מתערער- אין לו פתחון פה כלפי פרעה.
את היסוד הזה, מיטיב לבטא הרב ב"אורות", בהקשר לגאולתנו האחרונה.
"דרכנו בחיים הלאומיים, וצידודם כלפי היחס האנושי הכללי, ארוכה היא מאד. ארוכים הם חיינו, וארוכים הם, על כן, דרכנו. גדולים אנחנו, וגדולות הנה משוגותינו, ובשביל כך גדולות הן צרותינו, וגדולים גם תנחומותינו. טעות יסודית היא החזרה מכל היתרון שלנו, החדלון מההכרה של 'אתה בחרתנו'...אם נדע את גדולתנו- אז יודעים אנו את עצמנו. ואם נשכח את גודלנו- אנו שוכחים את עצמנו, ועם שישכח את עצמו, בוודאי הוא קטן ושפל. רק בשכחת עצמנו אנו נשארים קטנים ושפלים, ושכחת עצמנו היא שכחת גדולתנו".
האמון לו אנו זוכים בעולם, במישור הבינלאומי, תלוי באמון שלנו בעצמנו, בהבנה של תפקידנו וכוחנו. כאשר אנו עצמנו מסופקים ומטושטשים בהבנתנו את ייעודנו- אין שום סיבה שהגויים יבינו אותו טוב מאיתנו. לכן, "יחסי החוץ" שלנו עם העולם, מושתתים על "יחסי הפנים" שלנו עם עצמנו.
דברים דומים כותב הרב במקום אחר: " ואם שטוחה היא הכרתנו את עצמנו- שטוחה היא הכרת העולם את ערכנו, לקויה היא הבנת העמים את חשקנו ואת המעוף האלוקי שבחיי נשמתנו".
משה מבין היטב, כי תהליך הגאולה מבוסס, בראש ובראשונה, על הבירור הפנימי שלנו. לכן, אין לו פתחון פה בפני פרעה, "ואני ערל שפתיים", אם הוא אינו מגיע מתוך תמיכה וגיבוי ציבוריים של ישראל.
בשבוע האחרון אנו עדים, לדאבון לבנו, להרמת ראש נוספת של אויבינו הנאלחים, הקוראים תיגר כנגד שיבתנו לארץ חיינו בדרכם שלהם- דרך של רצח ושפיכות דמים. אין כל ספק, כי המוטיבציה המזוויעה שלהם לגדוע חיים, נובעת מהעובדה המצערת כי אנו עצמנו איננו בטוחים בדרכנו, "ונהי בעינינו כחגבים, וכן היינו בעיניהם".
יהי רצון שנזכה בסיעתא דשמיא לזקוף את קומתנו הלאומית, ומתוך כך יכרתו כל אויבינו ושונאינו, וכל מבקשי רעתנו, אמן.
שבת שלום ומבורך!