סוד העשיה בבשורת הגאולה

פרשות ויקהל-פקודי הן החזרה המעשית של תכנון המשכן המופיע בפרשות תרומה-תצווה. לכאורה היה מספיק לסכם את העשיה באופן כללי. למה יש חזרה? למה אין סיכום קצר כמו בבריאת העולם?

הרב משה פרץ כ"ד אדר תשע"ט

פרשיות ויקהל - פקודי אינן כי אם החזרה המעשית של תכנון המשכן על הנייר, כליו ובגדי כהונה, שבפרשיות תרומה – תצווה. לכאורה היה מספיק שהתורה תכתוב פסוקים המסכמים את העשייה המדויקת בהתאם לצווי המקורי, כגון "ויעש בצלאל ככל אשר ציוה את משה" או "ויאמר אלוקים למשה יהי ... ויהי כן". הרי אותו המבנה כבר מוכר לנו מסיפור מאד דומה, לפי חז"ל, והוא בריאת העולם: בהרבה מדרשים ובעקביות, חז"ל משווים את הקמת המשכן בפרטיו לבריאת העולם. כמו כן, הרבה מפרשים פירשו את נושא המשכן על פי הגישה הזאת. אי לכך, למה זכה המשכן שלא זכתה בריאת העולם (צווי ויישום)?

 מהו מקום המשבר? זאת היא שאלת השאלות והינה מלווה את חיינו הן במישור הפרטי הן במישור הכללי? אפשר אפילו לומר שהעניין הזה הינו המעסיק הראשי בהוויה האנושית. האם משבר שובר, קוטע או מבשר (אותיות משבר?!) על מפנה אפשרי?

פרשיות ויקהל פקודי, אינן רק מסיימות את ספר שמות אלא סוגרות איזשהו מעגל חינוכי, שהתורה רוצה לחנכנו בו. ספר שמות הינו ספר הגאולה (כפי שהסברנו בפרשת שמות). סיכומו של הספר הינו מהות הגאולה: לידת עם סגולה, עם ישראל, ויציאתו לחרות, קריעת יס סוף, מתן תורה וצווי המשכן. הכול חביב ונחמד... וטוב ויפה הדבר... אולם, אותה הגאולה מוכתמת בכתם לדורות: חטא העגל. המשבר הנורא והעמוק שעם ישראל מכיר על ההתחלה. מה שעשה חטא אכילת פרי הדעת טוב ורע לאדם כך גורם חטא העגל לעם (נפש החיים שער א', פרק ו). התורה בוחרת לדווח על אותו כישלון לדורות הבאים בפרשת כי תישא, הנמצאת בין פרשיות תרומה – תצווה (הציווי על המשכן) לבין פרשיות ויקהל – פקודי (היישום). לאחר שעם ישראל סרח, יש אולי מקום לשקוע בדיכאון: מה, כל ההשקעה הזאת, בריאת העולם, אדם, נח, האבות, יוסף ואחיו, הגלות, משה, יציאת מצרים... לשווא?! איך לצאת מכאן, אם בכלל?!

באה התורה והופכת את המשבר ל"מבשר" על השיקום. חשבון נפש כן! חרטה ותשובה ודאי! הענשה למי שחייב? אין ספק! דריכה במקום, שקיעה באפילה האמונית? לא! כי הסיפור לא נגמר כך וכאן... לא ולא. הוא רק מתחיל. נכון, הוא קיבל מכה קשה אך לא אנושה, גוססת. הבשורה היא שיש אפשרות להשתקם מהמעילה הענקית הזאת. איך? דרך עשייה. עשיית המשכן מוכיחה על שתי בחינות:

1. אומר לנו ריבונו של עולם: יש כאן תקלה עמוקה, הדורשת טיפול שורש רציני. אולם אני מאמין בכם... כי הרי "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי, תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מג, כא). הואיל ויצרתי אתכם, הפקדתי בידיכם את האפשרות להלל או לחלל (הס ושלום). רק מי שמסוגל להלל את שמי, יכול להגיע למצב של חילול. אם כך הוא, יוצא שרק הוא, יכול להמיר את החילול בתהילה... אף אחד אחר לא! אין זה הזמן לשקוע ברגשי נחיתות ומשבר מצפוני דכאוני, אלא לתקן.

2. מה יעשה אדם שמותקף בכל מיני יצרים או חולשות? אם כל הזמן יעסוק (רק) ב"איך" ו"למה", הרי שההתקפה הצליחה: היא נטרלה אותו. זאת הייתה בדיוק המטרה. הסיכוי היחיד לצאת לדרך חדשה הוא לעסוק בעשייה. כך כותב האדמו"ר מפיסצנא בספרו "הכשרת האברכים": "...כשבא האיש לעורר את עצמו, יקל לו אם אז גם בכוח יעבוד עבודה לה'... על ידי עבודתו בכוח (דהיינו למעשה) ויגיעה, אוחז הוא את נפשו בעורפה ובעל כורחה מוציאה ממחבואה... מנער את עצמו מעט מן העפר ונפשו מתגלה, וכן כל המתפלל בקול ובכוח" (שם עמ' טו).

ריבונו של עולם רוצה לשכון בנו, "ושכנתי בתוכם". זאת התוכנית, שכביכול נבלמת בשל חטא העגל. במתכון רבותינו ש"אחרי המעשים נמשכים הלבבות", גנוז סוד עמוק ומתוק: פרשת כי תישא לא משנה את התוכנית של פרשיות תרומה – תצווה. המשבר מבשר שעלינו להיכנס לעולם המעשה, פרשיות ויקהל – פקודי. ייעוץ זה אמת לא רק בתולדות עמנו אלא גם בחיינו הפרטיים.

בבריאת העולם, בה בורא העולם, שעליו נאמר "ברוך אומר ועושה", אין עניין לציין את העשייה, מפני שאין משבר מצד ה'. אך כאשר עוסקים ביישום צו ה' ע"י האדם, עם כל הסיכונים הכרוכים בדבר, התורה מודיעה לנו שרק עבודת ה' מעשית תשיב מלחמה נגד כל המשטינים השונים, הבאים להטותנו מתוך שקיעה מקפיאה, השוללת כל ניסיון חדש, בהיותו מובטח לכישלון, כפי שכבר היה.

 גם זה חלק מסוד הגאולה של עם ישראל, שבלעדיו ספר שמות לא היה יכול לסגור את המעגל. חטא העגל שקרה בתולדות עמנו במקרו, או שיכול לקרות בחיינו האישיים, במיקרו, לא יכול לעצור את התהליך, את החתירה לקראת התהילה, שעבורה כל אחד מאתנו נברא.

תהילת ה' עמלה...

שבת שלום ומבורך!