רואים את הקולות

הביטוי המיוחד "רואים את הקולות", שמערב יחד את חוש הראייה והשמיעה, הוליד מחלוקת מפורסמת...

הרבנית מעיין הנדלר כ"ג שבט תשפ"א

את מעמד הר סיני מלווים קולות ומראות: "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק".

הביטוי המיוחד "רואים את הקולות", שמערב יחד את חוש הראייה והשמיעה, הוליד מחלוקת מפורסמת שמובאת במכילתא:

"וכל העם רואים את הקולות" - רואין הנראה ושומעין הנשמע, דברי ר' ישמעאל.
רבי עקיבא אומר: רואין [הנשמע] ושומעין הנראה.

המחלוקת הזו אינה מבטאת רק הבנה שונה של התחביר בפסוק. כאשר התורה באה לתאר לנו את המעמד הנשגב של מתן תורה, היא אינה מספרת לנו רק סיפור היסטורי, אלא מלמדת אותנו מהי תורה, ולשם מה היא ניתנה לעם ישראל. הרבי מלובביץ' מסביר שהמחלוקת בין רבי עקיבא לרבי ישמעאל מבטאת את התפיסות השונות שיש להם ביחס לדרך שבה התורה מקשרת אותנו לה'.

כאשר רבי עקיבא קורא את הפסוקים של מעמד הר סיני הוא רואה בהם שינוי של סדרי הטבע: הקולות נראים והמראות נשמעים. אבל השינוי הזה עמוק יותר מהתחלפות של חושים פיזיים, הוא מבטא שינוי בתפיסת המציאות.

חוש הראייה מסמל את מה שברור לנו, מה שנראה מול עינינו ואין לנו צורך להוכיח אותו. לעומת זאת, השמיעה פחות בהירה. "טוב מראה עיניים ממשמע אזניים". חוש השמיעה מסמל את מה שאנחנו מבינים, מסיקים, אך לא ממש ממש רואים בעיניים.
בתפיסת החיים הפשוטה שלנו, אנחנו "רואים" את העולם ואת המציאות הפיזית. אנחנו לא מרגישים צורך להוכיח שהעולם קיים, או שאנחנו קיימים. לעומת זאת, הנוכחות האלוקית היא בגדר "שמועה" עבורנו. אנחנו יודעים עליה ומאמינים בה, אך לא ראינו את ה' בראייה מוחשית במו עינינו.

במתן תורה התחולל מהפך: ה' נגלה לעם ישראל בראייה חושית. "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ". מה שעד עכשיו היה רק בגדר שמועה – פתאום נראה לעיני בשר, וממילא, כאשר עם ישראל עומדים מול גילוי אלוקי עצום כזה, המציאות הגשמית נראית פתאום תפלה, חסרת ממשות, כמו שמועה רחוקה בלבד.

על פי רבי עקיבא, זה החידוש שהתורה מביאה לעולם. תפיסת המציאות שלנו הולכת ומשתנה על ידי לימוד התורה, ואנחנו הולכים ומתרוממים אל נקודת מבט שבה רואים את הנשמע ושומעים את הנראה.

כל זה טוב ויפה, אך מה עם רבי ישמעאל?

הרבי מלובביץ' מסביר שלדעת רבי ישמעאל החידוש העיקרי של התורה הוא אחר. לשיטתו, התורה לא באה לפרק את המציאות ולשנות סדרי בראשית. החידוש שלה הוא בכך שתורה אלוקית נשגבה ושמיימית יכולה לרדת אל העולם הזה כמו שהוא, ולשכון בו, מבלי שהוא יתפרק לגורמים. התורה לא ניתנה למלאכים ואיננה מיועדת להם. היא נועדה לבני אדם, והיופי הוא שגם אחרי קבלת התורה, בני האדם נשארים בני אדם – רואים את הנראה ושומעים את הנשמע, ובכל זאת שורה בהם אלוקות.

שני הפירושים השונים של רבי עקיבא ורבי ישמעאל, מספרים לנו את סיפורה של התורה על כל זרמי החיים שבו. התורה מרוממת אותנו, מגלה לנו עולמות חדשים, נותנת לנו נקודת מבט אלוקית, ויחד עם זאת היא יורדת עד אלינו, מתגלה בכל מרחבי החיים שלנו, גם אלו האנושיים ביותר, הפשוטים, הגשמיים, ומאירה בהם אור יקרות.