תרומה למשכן ולתורה
השאלה המתבקשת היא, מה פתאום אנחנו מביאים תרומה למשכן? הרי תרומה זה למעוטי יכולת,
הרב איתן קופמן ג' אדר תשפ"ב
שמות כה ב: דבר אל בנ"י ויקחו לי תרומה, מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי".
השאלה המתבקשת היא, מה פתאום אנחנו מביאים תרומה למשכן? הרי תרומה זה למעוטי יכולת, זו עזרה שאנו עוזרים למי שהוא נזקק, אז מה פירוש "ויקחו לי תרומה"? האם הקב"ה צריך את העזרה שלנו?
וכן מדוע יש לתת תרומות לכהנים? הכהנים הם אנשי הרוח, הם אלו שעובדים בבית המקדש, מדוע הם צריכים תרומות, מה הם מסכנים?
בשביל לענות על כך צריך לשים לב לשני נתונים מעניינים לגבי המילה תרומה:
א – שרש המילה הוא ר.ו.מ - כלומר לתרום זה מלשון להרים, כמו שאומרים "להרים תרומה".
לפי זה, תרומה לה' = להרים לה'. כמובן שצריך להבין את מה בדיוק מרימים.
ב – בתורה, השימוש במילה "תרומה" היא רק ביחס לנתינת ממון לגבוה – לענייני המקדש והעבודה בו לרבות מתנות לכהנים. התורה לא משתמשת במילה זו לענייני מתנות בן אדם לחברו, כגון צדקה וגמ"ח.
אפשר לחלק ולומר, שבתורה יש שני סוגי מצות הקשורות לממון, בין אדם לחברו ובין אדם למקום:
א. בין אדם למקום – תרומה למשכן, לקרבנות, תרו"מ, חלה, קרבנות, מנחות, ביכורים, פדיון הבן.
ב. בין אדם לחבירו – צדקה, מעשר עני, לקט שכחה ופאה, הלוואה.
שאנחנו באים "לתרום" זה בכלל לא קשור בחסד, אלא זה נתינת ממון לגבוה.
הממון שלנו הוא חול, ובכך שאנו תורמים אותו לגבוה הוא הופך לקודש – אז אנחנו מרימים את הממון מחול לקודש, ולכן נתינת ממון לגבוה מכונה תרומה. כי כל הקדוש מחברו גבוה מחברו.
לסיכום, הציווי לתרום לה' – הוא ציווי לאדם שיקח מממונו שהוא חול, וירים אותו אל הקודש.
- כעת יש לשאול מה המשמעות של הציווי הזה? מה אנחנו מרוויחים מזה שניקח ממון וניתן לגבוה?
המהר"ל כותב בכמה מקומות, שהממון של האדם הוא חלק ממנו. כמו שיש לאדם גוף ונפש, יש לו גם ממון. הסיבה היא משום שהממון הוא חלק מהקיום שלנו והיכולת שלנו לפעול בעולם. כשם שגוף בריא מאפשר לנו לעשות דברים, לעומת גוף חולה, ככה למי שיש ממון הוא יכול לפעול בחיים, ולמי שאין, הוא ממש חשוב כמת.
מה עוד, שפעמים בשביל להרויח כסף אדם ממש מחליף את הכסף בחייו. שהרי מי שעובד במשך שעה, הוא נתן שעה מחייו עבור אותו הסכום שהוא עבד עבורו. המהר"ל ממשיך ואומר שחמש הדברות האחרונות הן אזהרות לאדם שלא יפגע בחביר. הן מתחילות ב"לא תרצח" ועד "לא תחמוד" את ממונו. כלומר לפגוע באדם זה גם רצח, אך זה גם לפגוע בממונו. (לכן ממון נקרא "דמים" =דם הוא הנפש)
המצוות כולן, באות לקשר את כל רבדי חיינו לקב"ה, למגמה האלקית, להופעת הנשמה בחיינו, ופונות לחלקים השונים באדם.
יש מצוות על השכל והדיבור - להופיע את האור האלקי בדעת שלנו – דרך לימוד תורה, מצווות האמונה, ואיסור ע"ז, ומינות.
יש מצוות על הנפש והרצון – אהבת ה', מצוות תפילה, ואהבת לרעך כמוך, קדושים תהיו, איסור לשנא, אסור לחמוד ועוד.
ויש מצוות על הגוף – שאלו רוב המצוות המעשיות הרגילות.
וכן יש מצוות על הממון – לרתום גם אותו לחיים הרוחניים, למגמת הקדושה בחיים – אם זה דרך נתינת ממון לצדקה או אם זה דרך נתינת ממון לגבוה.
נמצאנו למדים, שכשאדם נותן תרומה לה – הוא מרים את ממונו לה', ובכך הוא מרים את עצמו לה'!
המשכן והמקדש – הם לב האומה, משם האור האלקי מוזרם לחיי החברה. והצווי לתרום למשכן הוא ציווי להיות קשור ודבוק לאותו מרכז רוחני, כור גרעיני רוחני של האומה.
- כעת השאלה היא האם יש לציווי הזה משמעות בימינו, שהרי אין לנו ביהמ"ק?
תשובה – גם כיום יש באפשרותינו לתרום ממון לגבוה – וזה בתרומה לתורה (כל צורה של לימוד והפצת תורה בעם ישראל).
חשוב לדעת, שכשם שבהימ"ק – מהווה את הלב של האומה הישראלית, אע"פ שרק חלק קטן מהאומה עובד בו בפעול, הכהנים והלווים, כך לימוד התורה – מהווה את הלב של האומה הישראלית אע"פ שרק חלק קטן מהאומה – לומד אותה כל הזמן.
קיום הישיבות בעמ"י – הוא הלב שמזרים חיים לאומה כולה, בין לאלו שיושבים ולומדים ובין לאלו שלא. ולכן אדם יכול ומצווה ללמוד תורה בעצמו, ומלבד זאת הוא צריך לתרום מממונו לתורה.
המהר"ל, בנתיב התורה, מביא את דברי חז"ל על גודל המעלה של מי שנדבק בת"ח.
ומביא מהגמרא: "כל הנביאים לא נתנבאו אלא למשיא ביתו לת"ח, ולעושה פרקמטיא לת"ח, ולמהנה ת"ח מנכסיו".
המהר"ל מקשר את שלשת האפשרויות להדבק בת"ח ובין שלשת האפשרויות שבתורה להדבק בה' – בכל ללבך, נפשך, ומאדך. משיא בתו לת"ח – דבק בגופו, עושה פרקמטיא – דבק בנפשו, ומהנהו מנכסיו – בממונו.
לסיכום, נתינת ממון לתורה, החזקת ישיבות ות"ח, זה הדרך כיום לתרום לה', לתת מהממון שלנו לגבוה, ולהרים את עצמנו לאותו מרכז רוחני של האומה.
(כיום יש דיבור על שוויון בנטל, ויש דיבור הדדי בין הנטל הצבאי חברתי והנטל הרוחני. לדעתי, כציבור דתי, אנחנו בהחלט נושאים בנטל החברתי צבאי אבל בנטל של התורה לא מספיק. עולם הישיבות שלנו הוא קטן מאד, כמות הת"ח המתמסרים לתורה שנים רבות היא מועטה, ובכ"ז הקופה ריקה. בהרבה ישיבות בציבור שלנו אין כמעט מלגות לאברכים או מלגות נמוכות מה שפוגע בצורה ישירה שיכולת לגדל ת"ח.
כמובן, שתמיכה בתורה – היא תמיכה כספית בכל מפעל שמפיץ תורה – רבני קהילות ובתי כנסת, שיעורי תורה, הוצאות ספרים, אתרי שיעורים באינטרנט וכדומה. כמובן שהלב הוא החזקת לומדי תורה בישיבות בעיקר אלו שלומדים שנים רבות.
נסיים בדברי הרצי"ה בענין ההבדל בין נתינת צדקה ותרומה לתורה:
"צריך שיהיו לאדם שני כיסים. כיס אחד עבור נזקקים וכיס שני עבור לומדי תורה. כעין מתנות עניים ומתנות כהונה. גם היחס הנפשי הנלווה צריך להיות שונה. אל נתינת צדקה לנזקקים – נלווה רגש של חמלה, רחמים והשתתפות בצער הזולת.
ואילו כששותפים להקמת התורה, נילווה לנתינה רגש של שמחה על הזכות להיות שותפים בגידול ובפיתוח של המדרגה העליונה הפנימית שבכלל ישראל – לומדי התורה. התורה אינה מסכנה, והיא אינה זקוקה לעזרתנו, אנו זוכים להיות שותפים במפעל התורה הגדול של כלל ישראל שמופיע על ידינו".